רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

הכימיה של האהבה

lev.jpgב- 14 בפברואר, יציין העולם המערבי את "יום האהבה", "ולנטיין-דיי", ועשרות מיליוני אנשים יקנו מאות מיליוני ממתקים, רובם בצורה של לב, ומיליוני כרטיסי ברכה עבור האהובות שלהם. כמו בכל שנה, גם השנה יהיה צפוי כנראה מחסור בוורדים, ובעיקר ורדים אדומים, הפרח המזוהה עם יום-האהבה. אבל המדע – זה שיודע לפצח את גנום האדם, זה שהקים תחנת-מחקר קבועה בחלל, זה שיודע לבצע מניפולציות מבריקות בשיטות של הנדסה גנטית – מה הוא יודע על אותם מנגנונים מסתוריים של התאהבות? ומה ההבדל בין התאהבות לאהבה – מנקודת-המבט המדעית? ומה הקשר שבין אהבה לסקס?

מאת דודי גולדמן

הפסיכיאטר וחוקר-התרבות ד"ר חגי אורן, מנהל מחלקה בבית-החולים לחולי נפש "אברבנאל", אומר בפשטות: "אהבה היא שיגעון". הוא מתכוון לשלב ההתאהבות הראשוני, לאותו פרץ בלתי נשלט של רגשות: "מאז סוקרטס, ידועים ארבעה שגעונות שהם מתת-האל, וסוקרטס אומר שאשרי האיש שיש לו אחד מהם: השיגעון הפואטי, כתיבת שירים מתוך שיגעון, השיגעון הטקסי, של עריכת טקסי מסתורין, השגעון הנבואי, כמו של הפיתיות של האורקל בדלפי ביוון, שהתנבאו על העתיד מתוך מצב נפשי של טראנס ורביעי – שיגעון-האהבה. נכון, שכאשר סוקרטס אמר אהבה, הוא התכוון לאהבת גברים, לשיגעון האירוטי שבין גבר – לבין המאהב שלו. ועדיין, זה הוגדר שיגעון וזה אכן נראה ככזה".
* אז התאהבות היא פשוט שיגעון?
"יש שרואים בהתאהבות פסיכוזה, אבל אני רואה בהתאהבות מצב של מחשבה כפייתית, ולכן היא אולי סוג של הפרעה", אומר הפסיכיאטר פרופ' מירצ'ה סיגל, המתמחה בהתמכרות למין. לאהבה, הוא אומר, יש שלושה שלבים: תשוקה מינית, התאהבות ואינטימיות. שלב התשוקה המינית מבוסס על שני חומרים: טסטוסטרון, הורמון החרמנות והתוקפנות הזכרי, הנמצא אצל גברים צעירים בכמות הגדולה פי-20 מכמותו בקרב נשים באותה קבוצת-גיל, ואנדורפינים, המזכירים בהשפעתם את הסם אופיום, והם מרגיעים ומשחררים מכאב. השלב השני, שלב ההתאהבות, מבוסס על דופאמין ונורפינפרין, ולעתים גם מעט סרוטונין. בשלב השלישי, שלב האינטימיות הנפשית, מופיעים בקדמת-הבמה שני חומרים אחרים: אוקסיטוצין וגם ואזופרסין.
ד"ר טלי וישנה, פסיכיאטרית ומרצה לנוירופסיכולוגיה, אומרת, כי בזמן התאהבות, מתרחשת במוח הפרשה מוגברת של חומרים מסוימים. "יש אנשים עם צורך חזק יותר ברמות גבוהות של החומר (אנשים עם נטייה רבה יותר להתמכרות להתאהבות), והם אמנם ייטו למערכות יחסים חדשות בזו אחר זו. אלה הם "המתאהבים הסדרתיים". סביר להניח, שעבור אנשים אלה פחות חשוב האוביקט, האשה או הגבר שבהם מתאהבים, אלא מה שחשוב זו עצם ההתאהבות. הם אכן זקוקים לסערה הנוירוביולוגית, על התחושות הנלוות, שהיא יוצרת. אצל אחרים הצורך בחומרים האלה פחות חזק, ולכן הם לא יזדקקו להתאהבויות תכופות, הבאות זו אחר זו".
"עמוק בתוך המוח של כולנו מצויים תאי עצב, המפרישים חומר, שיש הרואים בו את סם-האהבה: דופאמין", כותב פרופ' יורם יובל. בספרו "מה זאת אהבה". יובל, רופא פסיכיאטר בהכשרתו, שלמד גם נוירוביולוגיה במכון ויצמן, התמחה בפסיכיאטריה ובפסיכואנליזה באוניברסיטת קולומביה בניו יורק, אומר כי החומר הזה מעורב בכמה תהליכים חשובים במוח, ובהם מיקוד תשומת-הלב, תיגמול על התנהגויות, המכוונות למטרה מסוימת והתמכרות לסמים. לדעת רבים, להתאהבות רומנטית יש בהחלט מכנה משותף עם התמכרות".
* אז אדם שמתאהב כל כמה שנים מחדש, וכל פעם באשה אחרת, פשוט מכור לדופאמין?
פרופ' סיגל: "ברור. המאהב הגדול, קזנובה, אבל גם הקלפטומנים, זה כמו גם אלה, מכורים לדופאמין, לריגוש שהחומר הזה מעורר בהם. דופאמין הוא כמו סם ממריץ, כמו ריטלין, אבל הוא מזכיר יותר את הסם קוקאין. בניגוד לדופאמין, אנדורפינים הם חומרים, המזכירים אופיום, ואלה חומרי התשוקה. מי שמכור לספורט או לפלירטוטים, כדי לחפש את הריגוש שבהתאהבות, למעשה מכור לדופאמין, ומי שזקוק להרבה סקס, למעשה מכור לאנדורפינים, כלומר לסוג של אופיום. לעומתם, אוקסיטוצין הוא חומר אחר, הגורם לאהבת הזולת, לרצון להיות ביחד, וזה החומר המופרש בעיקר בשלב השלישי של האהבה, בשלב של הבשלות האינטימית, זו שבאה לאחר סערת החושים והיצרים הגדולה שבהתחלת היחסים. בניסויים רבים התברר, כי אנשים שהסניפו אוקסיטוצין, נטו לתרום כסף רב, בהשוואה לקבוצת-ביקורת, שלא קיבלה את החומר. לחומר הזה מיוחסת גם תכונת המונוגמיה. כאשר אנחנו רואים זוג זקנים ברחוב, שבקושי הולכים, אבל מחזיקים יד ביד, אתה יכול לדעת שאלה אנשים עם אינטימיות זוגית גדולה, וזה אומר שיש להם הרבה אוקסיטוצין בגוף. אוקסיטוצין, כמו גם ואזופרסין, נמצאים גם בכמות גדולה אצל אמהות, בזמן הנקה, שזה מצב של שיא האינטימיות".
* יש הבדל בין אינטימיות של אשה לבין אינטימיות של גבר?
פרופ' סיגל: "בוודאי. הגבר מפתח אינטימיות דרך משחק, דרך עבודה. לגבר נוח לדבר כאשר בן שיחו נמצא לצידו, לא מולו. האינטימיות אצל האשה נעשית דרך מבט ממוקד פנים-אל-פנים ודיבור אל מול בן-השיח. לכן, אני ממליץ לגבר, שרוצה להצליח אצל אשה, להיות מולה, ולהישיר אליה מבט, ולהביט בעיניה. לאשה אני ממליץ לשבת לא אל מול הגבר, אלא לצידו, ולשחק איתו באיזה משחק, לעשות עבודה ביחד. כך היא תגיע אליו".
"באדם שמתאהב שוב ושוב, יש משום השיגעון של חזרה נצחית כפייתית. אנשים אוהבים לחזור למרגש או למהנה. מצד שני, קשה להגיד מה קדם למה: המיפגש המסעיר עם האשה או המחסור בכימיקלים מהנים ומרגשים במוחו", מוסיף ד"ר אורן. כלומר, תיאורטית ייתכן, כי אדם שחווה התאהבות, והתמכר לכמה מהכימיקלים המעורבים בסערת הרגשות הזו, וכעת הוא נמצא ביסורי גמילה, ובלי דעת הוא שואף לחזור למצב של מעבדה כימיקלית פעילה וסוערת במוחו, שתגרום לו עונג, ולכן ייתכן כי האשה הראשונה שיפגוש, או כמעט הראשונה, תהפוך להיות כמעט-במקרה למושא ההתאהבות שלו, כאשר כאן האשה מהווה רק אמצעי להזרמה מחודשת של אותם סמים מהנים.
הפסיכיאטר והסקסולוג, ד"ר צחי בן-ציון, מנהל המרפאה לטיפול זוגי ומיני במרכז הרפואי "סורוקה" בבאר-שבע, אומר כי בסריקות fMRI של המוח, הנחשבות לרזולטיביות מאוד, אפשר ממש לראות "מוח נדלק". "את הסערה הנויביולוגית במוח, המתרחשת בזמן ההתאהבות, אפשר לראות במיפוי. רואים כיצד מוחו של המאוהב נדלק למראה תמונה של אהובתו, או למישמע קולה או כאשר הוא מריח את ריחה. אנחנו יודעים בצורה טובה למדיי על המנגנונים הביוכימיים במוחו של המאוהב". לדבריו, המוח מגיב אחרת כאשר בעליו מאוהב, שזו סערה ביוכימית גדולה, לבין המצב, שבו בעליו של אותו מוח אוהב. "מצב של אהבה הוא שקט יותר מאשר מצב של מאוהבות, יש בו הרבה יותר רוגע וביטחון".
* אפשר לעשות איזו שהיא בדיקה אובייקטיבית כדי לדעת אם אדם מאוהב? או אוהב? או אדיש?
ד"ר בן-ציון: "לא. אין בדיקת-דם כזו ואין עדיין מיפוי אובייקטיבי של מוח במצב כזה או אחר. אחת הסיבות לכך היא שיש שונות גדולה בין מוחות מאוהבים, כלומר, אם כל אחד מאיתנו מאוהב באחרת, אתה ואני, ונעשה לך סריקת מוח, נראה שאזורים שונים אצלך במוח יידלקו, כאשר תראה את תמונת האשה שאתה מאוהב בה, בהשוואה אליי, שאצלי אזורים אחרים במוח יידלקו למראה האהובה שלי. בשלב הזה של המחקר עדיין אנחנו מתמודדים עם רמת מורכבות גדולה מאוד בבדיקת אהבה, מדובר במנגנונים ביוכימיים, שמעורבים בהם מנגנונים נוספים, ובשלב הזה יש לנו יותר שאלות מאשר תשובות. אבל גם המוח שלך וגם המוח שלי יגיב, כל אחד בצורה שונה, למראה של אדם שנוא, ולמראה של אדם סתמי (נגיב באדישות) או למראה של אהובה".

* ויש מימצאים שמראים שאכן המוח שלנו מכור לחומרים המענגים האלה, הכרוכים בסערת הרגשות הראשונית של ההתאהבות?
ד"ר בן-ציון: "אנחנו משערים כך, אבל אין בידינו מימצאים חד-משמעיים שזה כך. יש מחקרים שלקחו דגימות של רוק מפיהם של אנשים לא מאוהבים ודגימות-רוק מפיהם של אנשים מאוהבים, והנה נמצא, כי ברוק של מאוהבים התגלו חומרים דמויי ואליום ומורפיום, וזה מחזק  את ההנחה, שאדם מאוהב הוא במידה מסוימת אדם מסומם".
אם נחשוב על אנשים שאנחנו מכירים, הנוהגים לרוץ למרחקים ארוכים, נשים לב שהם רצים בכל מזג-אוויר ובכל מצב נפשי, וגם כאשר אין להם זמן. ההסבר לכך נעוץ אף הוא באנדורפינים, אותם חומרים דמויי אופיום ומורפיום, המשתחררים לאחר מאמץ גופני ממושך, ואם אלה מכורים לריצה בכל מצב ובכל תנאי, כנראה שהמתאהבים הסדרתיים מכורים לכימיקלים של האהבה. ד"ר בן-ציון מספר, כי גם מרוקם ומדמם של אנשים, שזה עתה ירדו מרכבת-הרים מפחידה בלונה-פארק, נמצאו חומרים כימיים דומים. אבל כנראה שהתאהבות היא הדרך הקלה ביותר והמענגת ביותר לקבל סימום עצמי של החומרים האלה. פסיכיאטרים ונוירולוגים בדקו ומצאו עוד, כי התאהבויות רבות מתרחשות דווקא בזמן שסכנה נשקפת לחיים, בזמן מלחמה, או תחת אש או בתנאים קשים ומסוכנים, כנראה שתנאים אלה מעוררים את אינסטינקט ההתרבות של האדם. ובאינסטינקט הזה עוסקים לא פסיכיאטרים, ולא נוירולוגים, אף לא ביוכימאים, אלא אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית.

גיל גרינגרוז, דוקטורנט בחוג לאנתרופלוגיה באוניברסיטת ניו-מכסיקו, המפרסם בלוג פופולרי "הומו סאפיינס" באתר "רשימות", הוא חוקר בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, תחום-דעת הרואה באדם המודרני שריד – לא תמיד מודע – של האבולוציה בת מיליוני השנים שלו, בעיקר מהתקופה שבה גברים יצאו למסעות-ציד, ונשים ליקטו מזון, גידלו ילדים וטיפלו בבית.
"מה מושך את האשה בגבר ומה מושך את הגבר באשה? אנשים נמשכים לסימני פוריות ובריאות אצל המין השני. נשים מחפשות גבר עם סימני בריאות וחוסן גבוהים, שיוכל להוליד לה ילדים בריאים, וגם לדאוג להם לאוכל, וזו הסיבה שפעמים רבות נשים נמשכות לספורטאים ולאתלטים גבוהים. גברים מחפשים אצל האשה יופי, שזה אומר סימטריה בפנים, גיל צעיר שמעיד על פוריות ויחס מותניים ירכיים קטן (יחס המוגדר על ידי אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית כיחס 0.7 לטובת המותניים). ולכן לגבר לא חשוב המשקל של האשה, אלא כאמור היחס בין מותניה לירכיה. גם אגן גדול, יחסית, עשוי להעיד אינסטנקטיבית אצל הגבר על היותה של האשה ולדנית פוטנציאלית", הוא מסביר.
גרינגרוז מספר על מחקר, שערך הפסיכולוג האבולוציוני, דיוויד באס, וממנו עלה, כי בעת בגידה של הגבר, האשה נפגעת בעיקר מהבגידה הרגשית של בן זוגה, בעוד שבמקרה הפוך, בן-הזוג נפגע מעצם הבגידה הסקסואלית של אשתו, והטעם פשוט: בן-הזוג, שחי עם האשה ועוזר לה לגדל את ילדיהם, נפגע באופן אבולוציוני, שכן עדיף לו לקיים סקס עם נשים רבות, ושהן תגדלנה את ילדיו, בלי שהוא ייאלץ לטרוח ולגדל אותם. במקרה הזה, הטבע מעניק יתרון אבולוציוני לגבר הבוגדן, זה שמקיים סקס עם אשה ולא חי איתה וטורח לגדל את ילדיהם. ולכן, גבר, שהאשה שלו קיימה סקס עם אחר, לא יכול להיות בטוח אם הילדים שהוא מגדל ביחד איתה אינם הילדים של גבר אחר. זה המצב הגרוע ביותר עבור הגבר שחי עם אשתו ומגדל את ילדיהם.
האנתרופולוגית האמריקנית הנודעת, ד"ר הלן פישר, שעוסקת אף היא במחקרים בתחום הפסיכולוגיה האבולוציונית, בדקה ומצאה, כי התאהבות נמשכת בין שנה לשנה וחצי, ולדבריה, האבולוציה של בני אדם לא עוצבה לחיים של זוגיות ארוכה. 97% מהיונקים בטבע אינם חיים מונוגמיים, למעט כמה בעלי חיים ובהם האדם, אבל האדם הוא "מונוגמיסט סדרתי", כלומר הוא שואף לחיות בזוגיות רק עם האשה שלו למשך כמה חודשים, ואז להמשיך הלאה. ואחת הצרות, לפי התיאוריה הזו, אינה התנהגותו של האדם, ושיעור הגירושין הגבוה, אלא ציפיית-היתר שאנו מעמיסים על הזוגיות. הציפייה שלנו היא לזוגיות שתימשך לאורך כל החיים, אלא שכאמור, מנקודת-המבט של האבולוציוניסטים, הציפייה הזו "גדולה" על האדם.
ד"ר פישר, שזכתה לפרסים רבים בעולם האנתרופולוגיה והפסיכולוגיה האבולוציונית, היא גם ביוכימאית בהכשרתה, ולדבריה, "שיגעון האהבה", אותו סחף רגשי מטלטל, מתחיל במולקולה מסוימת קטנה, ( PEAPhenylethylamine), אשר משתחררת במוח וגורמת לאופוריה, לשמחה מתפרצת ולעוררות מינית. ד"ר פישר מסכימה עם הפסיכיאטר האמריקני, מיכאל ליבוביץ, מהמכון הפסיכיאטרי של מדינת ניו-יורק, שטוען כי אנחנו "שיכורי אהבה" כאשר קולטני הנוירונים במוח מקבלים גירוי מהחומר PEA וכל זה עוד בתוספת של שני חומרים נוספים, נוירופינפרין ודופאמין, ולכן לעתים, אנשים המכורים לריגוש הזה, מתאהבים בצורה סדרתית, ולעתים באנשים בלתי מתאימים להם, או כאלה שגורמים להם רע, ואז מגיע מפח-הנפש, "הלב נשבר". אלא שאז, המכור/ה יוצא לציד-התאהבות מחודש, בניסיון להגיע לאותה גרייה כימיקלית מענגת במוחו. על השאלה הגדולה, מה קורה במוח, ששלב ההתאהבות חולף עובר, ואז מגיע שלב רגוע בשל בוגר ואינטימי יותר, עונים כיום המדענים, כי כנראה הנוירונים במוח מתרגלים לנוכחות של החומר PEA או שרמתו יורדת בגלל התערבות של כימיקלים אחרים, ולכן לדבריהם, הטבע בחוכמתו יצר את המנגנון הזה, שאינו יכול להמשיך לפעול "במלוא הקיטור" במשך כל הזמן, שכן במובנים רבים, במצב של התאהבות, מושתקים או לפחות מוחלשים יכולות שיפוט רציונליות ו"ריאליות", ומצב כזה של היפר-פעילות, הפועל על חשבון תפיסה מפוכחת של המציאות, אינו יכול להימשך לאורך כל החיים – מסיבה פשוטה שהוא עלול להוות מכשול לעצם החיים. ואז, במקרה של זוגיות מוצלחת, טוענים ד"ר פישר ועמיתיה, הזוג עובר ממצב של היפר-פעילות מרוגשת וסוערת למצב שקט ושליו של היקשרות אינטימית, המעניקה תחושה של בטחון ורוגע, שהם דווקא הכרחיים לחיי היום-יום. "המצב הזה של ההתאהבות נמשך בין שנה לשנה וחצי ולעתים במירבו עד שלוש שנים, ואז מגיע שלב האהבה הבוגרת, שתופס את מקום שלב ההתאהבות. במקרה של תקלה, חוסר-התאמה, הבדלי אישיות קיצוניים, שבו בני הזוג אינם מצליחים לעבור לשלב הבא, של האהבה השקטה והרוגעת, הם מתגרשים, וזו הסיבה, לדבריהם, שמספר השנים המשותף, לפני הגירושין, נע בין 4 לבין 7 שנים. אחרי שהאכזבה על היעלמותה של המאוהבות הסוערת מבצבצת, אבל בני הזוג לא הצליחו להגיע לשלב הבוגר, האינטימי. ואז הזוג חווה אכזבה ומפח-נפש, וכך פועל המנגנון, שהוא הגורם השכיח ביותר לגירושין.
אנשי הפסיכולוגיה האבולוציונית טוענים, במשך אלפים רבים של שנים, חי הגבר עם האשה עד שהילדים בגרו, ואז בגיל 4-7 כאשר הילד עזב, והצטרף לחברת הילדים בכפר, גם הגבר עזב את האשה, וחיפש אשה אחרת להתאהב בה, בעוד שהאשה שנותרה מאחור, מצאה גבר אחר, והרתה לו וכך הרבתה את השונות הגנטית של ילדיה, ובכך הגבירה את סיכויי הרבייה שלה. ה"גירושין" האלה היו למעשה, מנקודת-מבט אבולוציונית, טכניקת הישרדות גנטית עבור הילדים של האשה. שכן, ככל שיש שונות גנטית גדולה יותר, כך סיכויי ההישרדות של הצאצאים גדולים יותר. גם מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו, כי נשים נמשכו יותר לריח-זיעה של גברים, שהיו בעלי שונות גנטית מהן. אגב, מחקרים אחרים מראים, כי הטקטיקה הטובה ביותר לאשה באהבה היא דימיון תרבותי ורקע דומה עם הגבר
אבל יחד עם שונות גנטית.
התצפיות אחר שבטים החיים בבידוד, בלי מגע עם השינויים של החיים המודרניים, הראו, כי האשה נענית למחזריה רק אחרי שהתינוקות שלה נגמלו מההנקה, כלומר לאחר שהם מסוגלים למינימום הדרוש כדי לעמוד ברשות עצמם. בשבטים רבים שנצפתו נראה, כי הנשים מיניקות את הילדים שלהן במשך שלוש שנים רצופות, מה שמונע מהן ביוץ, ויוצר פער של ארבע שנים בין לידה ללידה, ומהתצפית הזו אחר שבטים החיים בטבע, הבינה ד"ר פישר כי ההתאהבות בין הגבר לאשה לא נועדה להחזיק מעמד יותר מארבע שנים, שזה פרק-זמן שבו התינוק מתחיל לעמוד ברשות עצמו. כלומר, מנקודת-מבט אבולוציונית, טוב לאשה, שרוצה להרות ולגדל ילדים, למצוא גבר בריא וחסון וגבוה שיתאהב בה, ויעמיד לה ילד, ואז כאשר הילד עומד ברשות עצמו, לערך בגיל 4, הגבר יכול לעזוב, ואז יבוא גבר אחר במקומו, והאשה תהרה שוב ותחיה איתו ארבע שנים וחוזר חלילה.
אבל אהבה אינה רק שיגעון זמני נהדר, אלא היא כוללת גם כמה פתולוגיות קשות. "יש את 'סינדרום אותלו', שזו קנאה פתולוגית, שאין לה בסיס עובדתי אובייקטיבי, ולמרות זאת, בן הזוג הנתקף בקנאה קשה ומשוכנע שבת זוגו או בן זוגו בוגד/ת בו", אומר ד"ר בן-ציון, שאינו רק פסיכיאטר, אלא הוא גם עוסק בטיפול במרפאה לבעיות זוגיות ומין. פתולוגיה אחרת היא אירוטומניה, שבה אדם, לרוב אשה, משוכנעת שפלוני, לרוב אדם מפורסם, מאוהב בה בסתר. זו דלוזיה, בשפת הפסיכיאטריה, כלומר מחשבת-שווא, ולעתים הסובל מהפתולוגיה עובר להטריד את האיש, שהיא משוכנעת שמאוהב בה בסתר. בנוסף, יש אנשים, שאינם מסוגלים לאהוב, בגלל רקע אישיותי או בגלל שהם נכוו בעבר, ויש מחלות-נפש, כמו סכיזופרנים או אנשים דיכאוניים, שנמנעים מיצירה של קשרי אהבה.
במקרה שהזוגיות טובה ובשלה ואינטימית, ואנשים חיים ביחד שנים רבות, בגיל 60 ומשהו, נוצר היפוך תפקידים בין הגבר לאשה, אומר פרופ' סיגל. בגלל שיש ירידה גדולה בכמות הטסטוסטרון אצל גברים בגיל 60, ובגלל שיש ירידה בהורמונים הנשיים אצל האשה, ולכן חלה אצלה עלייה יחסית בכמות הטסטוסטרון, יוצא שפעמים רבות האשה רוצה עוד ועוד סקס, בעוד שהגבר מרגיש עייף וחבוט. "במקרים רבים רואים אפילו מצב, שבו בת-הזוג שהיתה רגועה הופכת בגיל השלישי לתוקפנית, בעוד שבעלה שהיה מלא-טסטוסטרון ואולי נוח לכעוס, הפך להיות לשקט. זה, כאמור, במקרה שהזוגיות והאהבה הגדולה בין השניים החזיקה מעמד לאורך כל השנים. אגב, טסטוסטרון, מחקר שנעשה לפני כמה שנים באיטליה, מצא כי רמת הטסטוסטרון אצל גברים בשלב ההתאהבות שלהם באשה דווקא יורדת, בעוד שאצל האשה המאוהבת, הרמה הזו דווקא עולה. בינתיים, אין למדע הסבר גורף לתופעה הזו.

dudigoldman@gmail.com

=======================================

הפסיכיאטר ד"ר חגי אורן:
100 שנות הפסיכולוגיה
חופפות 100 שנות קולנוע


.ב"יום האהבה", ולנטיין-דיי, שיחול כתמיד ב-14 בפברואר,  יבלה הפסיכיאטר ד"ר חגי אורן מבית-החולים אברבנאל, פעמיים. פעם אחת הוא יחגוג יום הולדתו, ואת זה הוא יעשה אל מול קהל גדול בסינמטק בתל-אביב, שיתכנס כדי לשמוע אותו מדבר על הסרט Run Lola Run  "רוצי, לולה, רוצי", של הבמאי הגרמני הצעיר, טום טיקוור, שגם כתב את התסריט והלחין חלק מהפסקול.
"אני אוהב את הסרט הזה, כי הוא עוסק באהבה פוסט-מודרנית, המתרחשת כאן ועכשיו. הסרט מתרחש במשך 20 דקות היא מנסה להציל את החבר שלה. וזה קרנבל, שבו הגיבורה לא מתעניינת בקלאסיקה ובפסיכולוגיה", אומר ד"ר אורן.
* ולמה. מרתקת אותך דמות של אשה, שאינה מתעניינת בפסיכולוגיה?
"זה מעניין אותי וקוסם לי כי היא עצמה כותבת את הסיפור, והיא קובעת את העלילה ואת כללי המשחק. תראה, סיפורי האהבה הגדולים שאנחנו מכירים הם סיפורי אהבה, שמתחילים באדיפוס שאהב את אמו, אבל בגלל שהוא לא קרא את פרויד (פרויד כמובן לא חי אז), כך שאדיפוס לא ידע שיש לו תסביך, וכאשר הבין שהוא גורם הצרות של עיר הולדתו, זה גרם לו לעוור את עצמו. תן דעתך, שכאשר פרויד כתב את התיאוריה הפסיכואנליטית שלו, שזה לערך 100 שנות פסיכולוגיה, אז לערך נולד הקולנוע, ואלה שני תחומים, שבגדול חוגגים קצת יותר מ-100 שנה. ומאז פרוץ הפסיכולוגיה והקולנוע לחיינו, סיפורי האהבה, שכעת הם בקולנוע, הפכו להיות מאוד מודעים לפסיכולוגיית המעמקים, כלומר לקיומו של התסביך האדיפלי. ולכן סיפורי האהבה המודרניים עוסקים באהבות שהן מודעות לעצמן, אשר בודקות את עצמן והן מודעות לניסיון של הגיבורים לתקן את הטראומה של חייהם. הדוגמה הקלאסית לסיפור אהבה מודרני הוא הסרט של אלן רנה הצרפתי, "הירושימה אהובתי", גם "הטנגו האחרון בפאריז", הוא סיפור אהבה פוסט-מודרני. ולמה אני אוהב כאלה סיפורי אהבה מודרניים, כי גם הבמאי, התסריטאי והשחקנים יודעים שהיה אדיפוס ויש תסביך אדיאפלי, אבל זה מעניין להם את התחת. הכל מתרחש כאן ועכשיו והטראומות פחות מעניינות אותם, וזה לא האלים ולא תסביך אדיפאלי, שמנתבים את הסיפור. אבל המשותף לכל סיפורי האהבה הגדולים, כולל רומאו ויוליה ו"הירושימה אהובתי", שהם כולם הסתיימו ברע, ובכולם, גם בסרט "לשבור את הגלים", יש את כל סוגי השיגעון גם יחד".
* תגיד, כרופא, כפסיכיאטר, כחוקר אהבה, יגיע יום ובו נבין את האהבה כמו שאנחנו מבינים גנים?
"כאדם, אני מקווה שלעולם לא נבין את האהבה עד הסוף, כי אם נבין אותה עד תומה, נרצה לפרק ולהרכיב, ואז נרצה לתכנת כל אחד להתאהב במי שראוי להתאהב בו. אני פוחד מעולם כזה. אני רוצה שרומיאו ימשיך להתאהב ביוליה – למרות שהמשפחה מתנגדת. חווית ההתאהבות, שהיא חוויה של טשטוש הגבולות של האגו – זה אחד מסימני השיגעון וזה אחד מסימני ההתאהבות. זו חוויה אוקיאנית, וטוב שתישאר כזו".

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-נובמבר 21, 2009 מאת ב-הכימיה של הנפש ותויגה ב-, .