אני רוצה, משמע?

ניסיון לערער את תקפותם המוחלטת של דטרמיניזם ורצון חופשי

לעיסוק האנושי בדבר קיומו של רצון חופשי אצל האדם יש שובל היסטורי ארוך. במידה מסוימת, ההיסטוריה של המחשבה האנושית, של הפילוסופיה וגם של התיאולוגיה, היא סיפור קורותיה של המחשבה הזו: האם יש רצון חופשי – או שהכל קבוע מראש?

דודי גולדמן
כאשר אומרים גזור מראש, דטרמיניסטי, מתכוונים כמובן גם למצב שבו האדם פועל על-פי התניה, כלומר הוא פועל מתוך איזה מכאניזמוס נפשי המאלץ אותו – מדעת או שלא מדעת – לפעול על פי עקרון תגובה מסוים ולרוב קבוע. זה יכול להיות למשל, עקרון של עונג או עקרון של כאב, אבל כל מקרה כזה של פעולה על-פי עקרון קבוע מראש, הוא הכרחי ומובהק לאותו אדם. ולכן, כל בחירה שאדם עושה, שבאה מתוך התניה, לא יכולה להיחשב כבחירה חופשית, אלא כהתנהגות דטרמיניסטית. זאת למרות העובדה, שיכול אדם לפעול על-פי התניה, בלי להיות מודע לכך, ולכן הוא עלול לטעות ולחשוב כי בחירתו מבטאת רצון חופשי.

את העיקרון הזה היטיב לבטא שפינוזה, שטען כי האדם נוטה לפעול על פי טבעו, ופעמים רבות הוא טועה לחשוב, מתוך שמנגנון ההחלטה חידתי בעיניו, כי הוא פועל מתוך רצון חופשי.

הפילוסופיה וגם התיאולוגיה ייחסו משמעות גדולה לבירור הדיכוטומיה הזו – רצון חופשי אל מול דטרמיניזם, והיום מנקודת מבט היסטוריוסופית, אפשר להבין אותם. היחס לשאלת קיומו של הרצון החופשי יכול לערער את הנחות היסוד של מחשבה דתית ושל מחשבה פילוסופית. יתירה מזאת, סיפור קורותיה והתפתחותה של המחשבה ביחס לשאלת קיומו של רצון חופשי אינו ליניארי, ואם נתרגם אותו לגרף נראה דווקא קו סינוסואידלי. דומה שהגרף הזה מבטא את העובדה שהיחס לסוגיה הזו היה לא רק תלוי תרבות ותלוי תקופה, אלא גם תלוי ב"רוח התקופה" והעמדה כלפי הסוגיה ביטאה את ההבדלים בין התרבויות האנושיות השונות, בין אם היתה זו חברה בעלת יחס מאגי לחיים, או אם מדובר בהוגים השונים במחשבה הפילוסופית על זרמיה ובין אם היו אלה תיאולוגים בדתות השונות.

אם לעשות רדוקציה לשונית לשפת הרחוב, במבט פנורמי אפשר לבטא את זה בפשטות בנוסח: "אמור לי מי אתה ומהו מצע הגידול הרעיוני שלך, ואומר לך מה אתה חושב ביחס לשאלת קיומו של רצון חופשי".

הדעת נותנת, ובמידה גדולה של צדק, כי ככל שחולפות השנים – כך גדלות כמויות המידע, ובעיקר גדל ומתגבש הידע. אותה תובנה, שהיום כולם מדברים בה ופותחים לכבודה חוגים ופקולטות בקמפוסים החשובים. ולכן, אפשר להניח והגיוני גם לצפות כי תחול אבולוציה במחשבה האנושית באשר לשאלת קיומו או אי-קיומו של רצון חופשי. אבל ההיסטוריה של הפילוסופיה כמו מתעתעת בנו בכוונה, מאחר שאין היא מראה קו התפתחות ליניארי רציף בכיוון כזה או אחר, אלא קו מזגזג. שפינוזה ואיינשטיין והוגים רבים הניחו כי ביקום מתקיים דרטמיניזם, והפילוסופיה ההומנית כמו זו שעל ברכיה צמח הפסיכואנליטיקן ויקטור פרנקל, שפיתח את הלוגותרפיה, טענה כי רק משמעות מיוחדת, אם היא המדריכה את חייו של האדם, בכוחה להעניק לו  את החירות שתאפשר לו להפעיל את הרצון החופשי. גם הפסיכולוגיה הקוגנטיבית מבוססת על שיטת, המעודדת את המטופל להעביר את שרביט הניהול של החיים – לידיו הוא. אין נסיבות גזורות מראש, הם טוענים, יש את האדם שהוא ריבון על חייו והוא שלוקח אחריות על ה"וול ביאינג" שלו ומנתב אותם לפי מה ששכלו אומר לו שהוא טוב בעבורו.

מצד שני, הפיזיקה הקוונטית, שפיתחו איינשטיין ונילס בוהר בתחילת המאה ה-20 ואשר מבוססת על השפעתו של הסובייקט הצופה על אובייקט הנצפה, ומניחה כי לחלקיקים יש פוטנציאל להיות במקום מסוים או להיות במקום אחר, דווקא חיזקה את הגישה הדטרמיניסטית. אבל דומה שיותר מכל, מה שחיזק את הגישה שלפיה אין רצון חופשי הוא גוף הידע הגדול והחדש של השנים האחרונות, שמראה כי כולנו איננו אלא תוצרים של קידוד גנטי מסוים, של חוויות סובייקטיביות שנצרבו בתודעה שלנו, אי שם במרחבים העצומים של הנוירונים ושל זרמים חשמליים ושל הביוכימיה של המוליכים העצביים המפעילים אותם, כל אלה חיזקו עוד יותר את הגישה שהאדם הוא סך התוצרים של הביוגרפיה שלו, של הגנטיקה שלו, של המוליכים העצביים שלו. פרופ' חיים סומפולינסקי, ראש המרכז לחישוביות עצבית באוניברסיטה העברית בירושלים, החוקר זה שנים את מנגנוני הפעולה הנוירולוגיים, אומר כי לאחר שנים של מחקר ועיון הוא הגיע למסקנה כי הנפש, או האישיות, או התודעה, כל אלה אינם אלא מושגים מטאפוריים, כאשר למעשה אנחנו רק מגיבים באופן אוטומטי לכל המיכלול שירשנו – בלי לבחור ובוודאי שבלי דעת.

עבודה מרתקת, המציעה התבוננות חדשה על האדם, נובעת מהמחקר האחרון שנעשה בפסיכופרמקולוגיה, שמצא כי במוחם של אנשים אופטימיים, שגישתם לחיים טובה והם מניחים מראש כי העולם הוא מקום ידידותי, פועל אנזים מסוים, והוא שמעניק להם את כישור החיים החשוב מכל – הסיכוי לחוות נעימות ואושר בחייהם. המחקר הזה מחזק כמובן עוד יותר את הגישה הדרטמיניסטית, שאומרת שאנחנו סך כל תוצרינו. שהרי, אם התמזל מזלך ונולדת ובמוחך פועל האנזים הזה, חייך יהיו טובים, ואם אתה חסר אותו – חייך עלולים להיות פחות טובים.

מצד שני, לקראת השלמת פרויקט ריצוף הגנום האנושי, הוציא אונסק"ו הצהרה לכל באי עולם, ובא כתב מסמך מרתק שעיקרו, שאין לעשות רדוקציה של האדם לסך הכולל של הגנום שלו. האדם יכול לרשת מערך גנטי כזה או אחר, אבל לעולם אין הוא מגדיר את האדם. הצהרה שמהדהדות בה רוחות הנאורות של המאה ה-18 ומנקודת מבט הומניסטית היא חשובה וקריטית, שכן היא מנסה למנוע חשיבה מפלה וגזענית, אבל דומה שכמעט כל מחקר נוירולוגי המתפרסם בשנים האחרונות, כמו גם הנחת המוצא של רוב העוסקים בחקר המוח, מחזק את ההבנה שאכן אנחנו, לפחות רובנו, איננו אלא תוצרים אוטומטיים ולא אוטונומיים של המערכים הגנטיים, האלקטרוניים והביוכימיים שלנו, וכמובן של הזיכרונות שלנו – בין אם הם מודעים לנו ובין אם לאו.

עכשיו כמובן אי אפשר שלא לשאול את שאלת השאלות, שמנקודת-מבט לוגית היא הכרחית: כיצד מתיישבת הסתירה הזו בין העמדות השונות לגבי קיומו או קיומו של רצון חופשי? שאלה נוספת שנגזרת ממנה היא אם אכן היקום מתנהל באופן דרטמיניסטי, כיצד זה יש הטוענים כי האדם מתנהג, לפחות לעתים, באופן המשקף את העובדה שהוא בעליו הגאה של רצון חופשי? התשובה שלי לשאלות מבוססת על שני אדנים. אדן אחד הוא הפיזיקה. מכניקת הקוונטים לימדה אותנו, שאפשר לחיות עם שתי מערכות חוקים שהן שונות זו מזו. מערכת חוקים אחת תקפה ופועלת וגם הוכחה ככזו, על גדלים רגילים, גדולים וגדולים מאוד, ומערכת חוקים אחרת, שונה, פועלת בעולם החלקיקים התת-אטומיים. ושתי המערכות האלה מרכיבות את הפיזיקה וכל אחת מהן הוכחה – הן באופן אמפירי והן באופנים אפריוריים, באמצעות המתמטיקה. האדן השני של התשובה מבוסס על ההיסטוריה של התיאולוגיה. שהרי במשך קרוב ל-900 שנה ניסו פילוסופים רבים, ובהם הגדולים והחשובים בתולדותיה, לנסות ולהוכיח את מציאות האל באופנים לוגיים או באופנים שלפחות נדמו כבעלי מראית-עין לוגית. לפילוסופיה באירופה לקח מאות שנים להבין כי אלה שתי דרכים נפרדות: הפילוסופיה והתיאולוגיה, ממש כמו שני קווים מקבילים, שלא ייפגשו.

במלים אחרות, אין סתירה בין חוקיות גזורה מראש הפועלת בעולם העצמים והתופעות ביקום, לבין התנהלותו של האדם. אצל האדם פועלים כוחות נוספים, שאין לרציונליות ולהגיון ממשלה עליהם. עתים האדם מתנהג באופן רציונלי, ולעתים הוא מתנהג בצורה בלתי רציונלית, ומחקריו של פרופ' כהנמן, חתן פרס נובל, מעידים כי אין מדובר רק בחיי הנפש ובחיי הרגש ובעוררות המינית, שאלה מהווים סוכנים נוסעים או סוכנים מדיחים של התנהלות אירציונלית, אלא אפילו בתחומי הכלכלה – לכאורה תחום-דעת רציונלי במובהק – האדם נוהג באופן שהוא אומנם מדמה לראותו כרציונלי, אבל ניכר בעליל שדפוס ההתנהלות שלו הוא דווקא הפוך. השירות הצבאי, בנאלי ככל שזה עלול להישמע, אף הוא מעיד כי אין סתירה הכרחית בין דטרמיניזם כעקרון מאפיין לבין רצון חופשי, שהרי השירות הצבאי במדינות רבות, כולל אצלנו, הוא שירות חובה, ועדיין הוא מעניק חירויות החלטה גדולות אצל כל מתגייס. ברצותו הוא מתנדב ליחידה מהיחידות השונות, וברצותו הוא מתנהל פאסיבית בבחינת יעשה את המוטל עליו.

גם התצפיות שלנו על התנהלות האדם, בחיים, בספרות, בקולנוע, בתיאטרון, עתים היא רציונלית ועתים אינה כזו, שהרי זה טבע מטבעו של האדם, כמו שאמר שפינוזה, שהאדם נע ומיטלטל בין הגבוה לנמוך, בין השפל לנאצל. ייתכן אפילו, כי חלק גדול מבני אדם, בהינתן סיטואציות מסוימות, פועלים מתוך דטרמיניזם ביולוגי או תרבותי, ורק אנשי המעלה, אלה בעלי המודעות שיודעים למשטר את חייהם במסגרת רציונלית, הם מעטים מספור. ואין הכרח שתהיה סתירה בין דטרמיניזם כמאפיין כללי לבין פעולה על פי התנייה – במקרים הפרטיים. גם המחקרים שפורסמו בשנים האחרונות, ואשר מראים באמצעות סריקת fMRI כי תחילה אנחנו מבצעים את הפעולה, ורק בזמן התהוותה אנחנו מחליטים אם עלינו לבצעה, רק מחזקים את התובנה הזו.

מחקרים נוספים, של העת האחרונה, המראים כי אפשר לתכנת את המוח שלנו וכי יש לו יכולת גמישות מופלאה, מראים כי בבסיסנו אנחנו פועלים באופן דטרמיניסטי, אבל מי שכוחו הנפשי רב לו, יכול לקום ולעשות מעשה, ולשנות את דפוסי החשיבה שלו ואת דפוסי ההתניה הקבועים שלו, ואפילו יכול ללמד את הנוירונים שלו לראות באמצעות חיישנים הפועלים על גבו, כך שייתכן שדווקא "הנשר הגדול", רבי משה בן מימון, צדק באומרו שהכל אמנם קבוע ועדיין הרשות נתונה, למרות שרק מעטים משתמשים בה.