רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

הרהורים על טבע האדם

daniel.jpg בספרו החדש "המצאת המחר", חוזר הפילוסוף דניאל מילוא לדיסציפלינה הנשכחת של הפילוסופיה של הטבע, וסוקר את תולדות האדם מאז יצא מאפריקה לפני 60 אלף שנה ומנה פחות מאוכלוסיית השימפנזים – ועד שכבש את כל המינים והגיע ל-7 מיליארד פרטים. 

מאת דודי גולדמן 

אחת הבעיות של ההתמקצעות הגוברת והולכת של מלאכות האדם, כולל של מדעי הטבע ואולי בעיקר שם, היא קידושה של המתודה. תאמרו, והרי זה מגדיר בסיסי של מלאכת המדען המודרני, המתודה של החקירה המדעית, ויהיה זה גם נכון. אבל יש לה מחירים, לפחות שניים שעולים על דעתי. המחיר הראשון: המשכיל הסקרן בן זמננו נדרש להבנה מוקדמת גדולה והולכת בכל אחד מתחומי הדעת שבהם הוא מתעניין כאדם סקרן, ובכך לכאורה תאב-הדעת של המאה ה-21 עלול להיות מודר מהעשייה המדעית. המחיר השני של קידושה הגובר והולך של המתודה המדעית הוא סוג של צייקנות. גדול המדענים, צ'ארלס דרווין, ביסס את מסקנותיו לא רק על עבודת האיסוף המדעית שלו, אלא גם שוחח והתכתב עם מאות אנשים שאינם מדענים, למשל, מגדלי יונים, משביחי כלבים וחקלאים, וייתכן כי אם דרווין, ה"לא מספיק מתודי", היה שולח את מחקרו בימים אלה לאחד מכתבי העת המדעיים הנחשבים, אפילו "נייצ'ר", שנוסד כבר בשנת 1869, בין היתר, כדי לקדם את המחקר האבלוציוני של דרווין, עם קטעי מידע שלוקטו מאיכרים, מכלבנים וממגדלי יונים, המחקר היה נדחה ולא מתפרסם. במלים אחרות, קידוש-היתר של המתודה המדעית שומר טמנם על החוקרים ומבטיח כי יפסעו רק במשעולים הבטוחים של המתודה המדעית, אבל לעתים המחיר הוא גישה צרה, במקום ראייה פנורמית בפרספקטיבה רחבה. הראייה התבונית, שרואה את הפרטים במשיכת מכחול גדולה, ויודעת לקשר אותם למסקנה, שאוספת פיסות מידע ומגבשת אותן לכלל ידע, היתה נחלתם של הוגים ומדענים, שבהסטוריה נקראו "פילוסופים של הטבע", והראשון והידוע שבהם היה אריסטו (והאחרון הגדול היה דרווין). אלא שמופעי הטבע רבים כל כך, וההתמקצעות הולכת ומידקקת יותר ויותר, וכבר אין סתם ביולוגיה, אלא יש לה לפחות 20 תת-ענף והתמחויות, וכך הלך ונעלם הפילוסוף של הטבע ועימו נעלם העיסוק הרנסאנסי בטבע. 

 

sefer.jpgד"ר דניאל שבתאי מילוא, בספרו החדש "המצאת המחר", שיצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, פילוסוף ומרצה בבית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה בפאריז, המתמחה בעודפות בטבע ובתרבות, הרשה לעצמו לחקור את האדם ואת נצחונו במאבק בין המינים, מאותה נקודת-מבט שכה חסרה כיום, דרך העיניים של פילוסוף הטבע. והתוצאה, כפי שהיא משתקפת בחוויית הקריאה, מרנינה ומעניינת. לשמחתו של הקורא, החירות שנוטל על עצמו המחבר בספר והמניפה הרחבה שהוא משרטט על מוצאות האדם מאז עזב את אפריקה, ואוכלוסייתו מנתה פחות מאוכלוסיית השימפנזים, ועד ימינו אלה כאשר האדם מונה קרוב ל-7 מיליארד פרטים, מענגת. מילוא אינו מסתפק בדרך המתודה המדעית "היבשושית", אלא הוא מספר סיפור, המבוסס על נתונים שהם בחלקם פוסט-פאקטום, ובחלקם השערות סבירות בהחלט, ומציע גם הסבר, ובכך הוא הופך את הספר מסתם סיפור-מעשה הסטורי-גניאולוגי – לעלילה אפית על מוצאות האדם ועל טבעו היחידני.
 יציאת אפריקה, האירוע המכונן בהיסטוריוגרפיה של התפשטות האדם לכל קצות הגלובוס ונצחונו על כל יתר המינים, כותב מילוא, כתבה דף חדש בהסטוריה של החיים. עד אז היה מקובל שהחלשים הם שנאלצים לנטוש את בית-הגידול שלהם כתוצאה מלחץ אקולוגי, והפעם כנראה יצאו החזקים, והם – אבות אבותינו – היו כנראה הפרטים הראשונים של ההומו סאפיינס שלקחו את גורלם בידיים. הם יצאו, ממשיך מילוא, מכמה סיבות ושתיים נשמעות הגיוניות ומתאימות לטבעו הבסיסי של האדם: הם הצליחו להבין את העתיד ולהתייחס אליו אחרי שפיתחו שפה. נכון שהדובים מכינים את עצמם לקראת החורף, גם לנמלים יש תכונה שיש הקוראים לה יכולת תיכנון, אבל הם פועלים כך רק בגלל שהם מתוכנתים לעשות כך, ולא מתוך מחשבה תבונית. סיבה נוספת ליציאת אפריקה של ההומו סאפיינס, לדברי מילוא, היא העובדה שהם סבלו מחוסר שקט בסיסי, מאי-נחת, שגם היא מאפיין מהותי של נפש החיה האנושית. מילוא בוחן את האדם כמו מדען רב-תחומי, החוקר אורגניזם קטן במעבדה מתוך אהדה לאורחותיו. אהדה מהולה בהשתאות. האדם הוא אחד היצורים היחידים בטבע, שמקיים סקס גם שלא בזמני ייחום של הנקבה ולא רק לצורך התעברות, לאדם יש שפה מפותחת ומשוכללת, חוש הומור, מודעות למוות, הוא אוכל-כל, הוא מגלה פטריוטיות, הוא מייצר כלים ואש, הוא שובר שיאי גינס, הוא מתייר בעולם והולך להתיישב גם במקומות נידחים שתנאי הקיום בהם קשים מאוד. בנוסף, האדם נע על ציר שבין בהמה לבין מלאך, בין אלטרואיזם לרצחנות, ובכל מקרה, האדם הוא ככל הידוע בעל החיים היחיד, שאינו מקבל את המציאות כמות שהיא וגם יש בו אי-נחת בסיסית. לאי-הנחת הזה קורא מילוא b.jpgדוקהה, חוויית הסבל הבודהיסטית, שמקורה הוא בהשתוקקות למה שאין. רבים טועים לחשוב, כותב מילוא, שמקורה של אי-הנחת הוא בחברת השפע, אבל בודהה – שחי כ-500 שנה לפני ישו – דיבר על הדוקהה, שזה הסבל המיוחד רק לאדם. מקור הסבל האנושי הזה הוא הצמא והתאווה למה שאין. מידה מסוימת של אי נחת מהמציאות התגנבה לגינום ההומינידי כבר באפריקה, והיא שעוררה את הטובים והנועזים שבהם לקום ולצאת להרפתקה הגדולה. רבים מתו, אולי רובם, אבל המעטים שניצחו ושרדו, הם אבות אבותינו. 

כפי שהביא את הדוקהה של בודהה, כדי לתאר את המהות החמקמקה של אי-הנחת הבסיסית של האדם, כך מביא מילוא את הפילוסוף והמדען הצרפתי בלייז פסקל, שכבר במאה ה-17 כתב: "פעמים רבות שאלתי את עצמי מה פשר הפעלתנות של בני האדם והסיכונים והמאמצים אליהם הם נחשפים? מניין נולדות כל כך הרבה מריבות כל כך הרבה תשוקות כל כך הרבה משימות נועזות, ולעתים קרובות נפשעות ? גיליתי שלכל הצרות של בני האדם סיבה אחת ויחידה: הם לא יודעים להישאר בבית. בן-אדם שיש לו די כדי להתקיים, לו רק ידע להישאר בביתו ולהתענג על כך, ודאי שלא היה יוצא pas.jpgלהרפתקאות או למלחמות. בני אדם מתרוצצים כה וכה כי עבורם בלתי נסבל לא לזוז. הם צמאים לשיחות ולשעשועים כי הם אינם יכולים להישאר בחדרם. לצאת מן הבית זה לחפש צרות – ולמצוא. אבל כשהתעמקתי בדבר יותר, הרי שלאחר שמצאתי את סיבת כל צרותינו, רציתי להבין מדוע איננו נשארים בבית. וכך גיליתי סיבה ראשונית יותר: שום דבר אינו בלתי נסבל יותר לאדם מן המנוחה הגמורה. כאשר הוא בלא תשוקות, בלא עיסוק, בלא שעשוע, בלא משימה, הוא מרגיש את אפסותו, את תלישותו, את חדלונו, את תלותו, את עליבותו, את ריקנותו. מייד ייצאו ממעמקי נשמתו השיעמום, האפלה, העצב, היגון, המרירות והדיכאון. זו הסיבה שבשלה אנחנו אוהבים כל כך רעש ומהומה, זו הסיבה שהכל חושקים במשחקים, בשיחות נשים, במלחמה, במשרות רמות. זו הסיבה שאין לנו עונש כבד יותר מן הבדידות" (שם, עמוד 200, תרגום: דניאל מילוא).
כאשר פסקל מדבר על שיחות-נשים הוא מתכוון לסקס, ולמעט סוג מסוים של קוף גמדי וכמה מיני דולפינים, האדם הוא הייצור היחיד שמקיים סקס גם שלא למטרות רבייה. בניגוד למטרוסקסואל, אותה אגדה הנלחשת על הופעתם של זכרי אדם מסוג חדש, מילוא עומד בספרו כי אדישות לגורל זרעם היא הנורמה השלטת אצל זכרים, לפחות אצל אלה, שיש להם ברירה. אצל היונקים, למשל, רק ב-5% מהמינים האב הביולוגי משמש גם אבא. אבהות מעשית היא תופעה שולית בטבע. האדישות שמגלים מרבית הזכרים לצאצאיהם תמוהה, שכן ידוע שככל שיצור ישקיע יותר בצאצאיו, כך יגדלו סיכוייהם לשרוד. ידוע, שאהבת אם היא בת 150 מיליון שנה, בעוד אבהות ומוסד משפחה הם רק בני 2-3  מיליון שנים בלבד.

הגיבור הראשי של הספר הוא מוח האדם, ובעיקר הקורטקס, בית-הלורדים של הנוירונים. מוח האדם שוקל פחות מ-2% ממשקל גוף האדם, אבל הוא משתמש ב-25% מהקלוריות שהוא צורך. מוחו של העובר האנושי הלך וגדל, אבל רוחב אגן הירכיים של אימו הגיע למקסימום, שיאפשר לה להמשיך ולהלך על שתי רגליה, גם תעלת הלידה לא יכלה להתרחב יותר. ככל שגדל ראשו של העובר, כך נאלצה האם ללדת אותו מוקדם יותר, יחסית להתפתחותו. ככל שהוקדמה הלידה, כך התארכה תקופת העוברות החוץ רחמית (פגות). ככל שהתארכה תקופת הפגות, כך הפך התינוק האנושי לתלותי ופגיע יותר. "הספירלה המרושעת" הזו, כפי שקורא לה מילוא, היא שגרמה לתמותת תינוקות ואמהות, לריתוק ממושך של האב והאם ולצריכת קלוריות בזבזנית, בעיקר של חלבונים מן החי. התוצאה: בתקופת האבן, אוכלוסיית השימפנזיה מנתה פי שלושה מזו של הומו סאפיינס. המוח האנושי, על המסתורים המקופלים בין קפליו, שגדל מ-400 סמ"ק ל-1400 סמ"ק, הוא שחש אי-שקט, הוא שחש רצון לפעולה, לשינוי, לכיבוש, לחקירה והוא שאינו מסתפק בהמשך הקיים. מוח האדם מחפש שינוי וחידוש. ביולוגים מזהים טבע עם קידמה, כותב מילוא, אמנים מזהים טבע עם אוונגרד, וכולנו מזהים חיים עם חדשנות. וזאת למרות שהציוויליזציה והאמנות מוציאות ישן מפני חדש כברירת מחדל, בעוד הטבע יוצא עם חידוש – רק כאשר אין ברירה ורק כמוצא אחרון. בטבע, לא מחליפים צוות מנצח. אז איך זה שהאדם, שמוחו גדול מדיי, שאת רוב הפעולות שאינן בתחום מומחיותו הצר, הוא מוציא למיקור-חוץ (אאוטסורסינג), ושמוחו משועמם ומחפש אתגרים ולכן נמצא במצב מתמיד של הפרעת-קשב, כיצד זה האדם הצליח לגבור על כל יתר המינים ולכבוש ארץ ולהתפשט עד שהגיע למספר עצום של 7 מיליארד פריטים? מילוא מביט בחיה האנושית מתוך סקרנות ותמיהה, וחושב שרובנו מכורים ליותר מדי.

 יותרמידיות, הוא קורא לזה. יש יותר מדיי מהכל, אנחנו מופגזים, אנחנו צורכים בלי דעת והוגים בלי דעת, על שירותים חדשים ועל מוצרים חדשים, רעיונות חדשים. זך יצא נגד אלתרמן לא בגלל שהעם לא אהב את שירת אלתרמן. להיפך, אלתרמן היה משורר אהוב ונקרא. זך רצה לחדש, ולכן ניסה לנתץ את האליל הקיים. כך בציור, כך בשירה, כך בקולנוע וכך בספרות. הרומן הספרותי הגיע לשיא שיכלולו במאה ה-19, והקהל אהב אותו, אבל הסופרים במאה ה-20 רצו לחדש, לא בגלל שהם ביקשו להתאים את עצמם לסביבה – כלומר לקהל צרכני התרבות והאמנות, אלא רק בגלל שהם רצו משהו חדש. וכך אנחנו מופגזים בבגדים מיותרים, בהיצע גבינות גדול מדיי, בצעצועים אלקטרונים, במחשבים ניידים נוצצים, בטלפונםי סלולריים משוכללים יותר. בגלל אותה הפגזת-יתר, עזב מילוא את העיר, פריז, למשך כמה שנים, והלך להתבודד בכפר מרוחק מהבירה בלי מכשיר טלפון.  למילוא אין תשובות מה יהיה, אבל הוא חושב שאבולוציונית הוא יכול להגיד מה ראוי שיקרה: כיום העובר האנושי, בגלל גודל מוחו, יוצא חצי אפוי מהרחם, ולכן תקופת גורותו היא ארוכה מאוד ואין הוא כשיר לחיים, ולכן בעתיד, באמצעות הנדסה גנטית, עוברים ישהו את יציאתם מהרחם החם בשישה חודשים, וכך הם ייצאו לעולם אפויים ובשלים יותר. בנוסף, כדאי להקטין את המוח האנושי להחזיר את ההוביט זעיר המוח לאופנה (על ההוביטים- ראו גם בגליון מספר 3 של אודיסיאה). כדאי גם להקטין את מימדי האדם לגובה של 80 סמ ומשקל 26 קג עם נפח מוח של 750 סמק. בעתיד, תוצע לשימוש גם רחם מלאכותי חיצוני, מה שאגב עשוי דווקא להאיץ את הגדלת מוחו של העובר האנושי, שמעתה לא יהיה מוגבל למחילותיה הצרות של תעלת הלידה, אבל את הדבר הכי חשוב, כך אומר מילוא, צריך לעשות בתרבות ולא בביולוגיה, וזה להוציא את הדד-ליין מהחוק. ברגע שנוציא את הדד-ליין מאורחות חיינו, אולי נצמצם את המחלה שכולנו סובלים ממנה והיא היותר מדיות, אומר מילוא.
אגב, רשימה צנועה זו חרגה בהחלט בכמה ימים מהדד-ליין, וזה המקום לבקש סליחה מהעורך. יותר זה לא יקרה.
 

 דניאל מילוא מתראיין לרינו צרור, ערוץ 23, חוצה ישראל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-מאי 22, 2010 מאת ב-המחר הנועז ותויגה ב-, , .