רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

מדעני ה…חיטה

חיטה בעמק החולה, מקור: ויקיפדיה

חיטה בעמק החולה, מקור: ויקיפדיה

ישראל, שאיכות החיטה שלה נחשבת ירודה, עומדת להפוך לאימפריית חיטה, לאחר שמדעני מכון וולקני פיתחו זנים חדשים המבוססים על "אם החיטה" שגילה אהרון אהרונסון, שעמד בראש מחתרת ניל"י ונעלם בתאונת מטוס מסתורית מעל תעלת למאנש * הזנים הישראלים מכילים עד פי שלושה יותר חלבונים, יותר ויטמינים, מינרלים ותאית * "במקום לייבא את רוב החיטה מארה"ב, ישראל מתחילה לייצא חיטת דורום לפסטה ל…איטליה * בקרוב: מזון בריאות לעשירים המבוסס על חיטה ישראלית * החקלאות עוברת לעידן המדע המדויק

 מאת דודי גולדמן

באחד מסיוריו בנגב, הגיע לוי אשכול, שר האוצר בממשלת ישראל בתחילת שנות ה-60, לביקור בקיבוץ חצרים. בסיורו שמע אשכול תלונה מאנשי המשק כי הבצורת הצפויה באותה שנה עלולה לפגוע קשות ביבול החיטה. אשכול הצליח לקלוט את המלים "בצורת" ו"פגיעה ביבולי החיטה" – הוא נחרד ושאל בבהלה – איפה תהיה בצורת? בנגב, ענו לו אנשי חצרים, מה נעשה במקרה של בצורת בנגב, אמרו אנשי המשק. בתגובה, רווח לאשכול והוא סיפר כי הוא נרגע, שכן לרגע חשש כי הבצורת תכה בארה"ב, אחד מאסמי החיטה הגדולים בעולם. בצורת בארה"ב מדאיגה אותי, לא בצורת בישראל, ענה אשכול בפיכחון משועשע. ואכן, עד היום, שנת 2010, ישראל אינה מצליחה להתקיים על חיטה מפרי גידולה, כיום מגדלים בארץ 150 אלף טונות חיטה בשנה ומייבאים 900 אלף טונות בכל שנה. יתירה מזאת, רוב החיטה המשמשת לאפיית קמח משובח ללחם, וגם קמח מחיטת דורום לפסטה, מקורם בארה"ב. וזאת משתי סיבות: יבולי החיטה בישראל אינם מספקים לצריכה מקומית לצורכי מאכל לבני אדם, בגלל קוטנה של המדינה והעדר קרקעות זמינות לגידולי חיטה בכמות מספקת, והסיבה השנייה היא – לא נעים להגיד – איכותית. איכות החיטה המקומית מתוצרת הארץ אינה גבוהה, ובטחנות הקמח מערבבים חיטה שברובה מגיעה מארה"ב ומיעוטה – מגידול מקומי, וכך מצליחים לטשטש את האיכות הירודה של החיטה המקומית.

 הבשורה החדשה היוצאת ממכון וולקני למחקר חקלאי היא שינוי דרמטי  וזאת בזכות הפיתוחים המדעיים הנעשים בזנים השונים של החיטה, ולמעשה מתברר כי ישראל עומדת להפוך ל"מעצמת חיטה" עולמית, ואפילו כבר החלה לייצר חיטת דורום, המשמשת להכנת פסטה, למדינות רבות בעולם, ואפילו לאיטליה, אימפריית הפסטה הבינלאומית.

בסיפור המהפך הזה, שבו ישראל, הידועה בעולם כמעצמה בתחומי המחקר והפיתוח ובתחומי ההייטק ופתרונות האינטרנט וכעת עומדת להיות גם מעצמת חיטה, יש גם מרכיבים בלשיים והסטוריים ואפילו תאונת טיסה מסתורית בתעלת למאנש. כדי להבין את הסיפור לעומקו, רצוי להכיר את החיטה, הידידה ההסטורית של האדם: בשפתם של חקלאים, אגרונומים וגנטיקאים של הדגן הזה, החיטה היא צמח עשבוני חד שנתי או דו-שנתי, כלומר שכל שנה או כל שנתיים צריך לשוב ולזרוע אותה שוב ושוב והיא אחד ממקורות המזון החשובים ביותר בתזונת האדם והאדם החל להשתמש בחיטה כבר לפני 10,000-12,000 שנה. הצמח הזה, המגיע לגובה של 60 עד 150 ס"מ, עבר "תירבות", כלומר בני אדם הבינו את התועלת שבו ויצרו תרבות חיים המבוססת על זריעת חיטה, קצירה, דישה וטחינה של הגרגרים לצורך הכנת מיני מאפה שונים, ובהם הלחם – מלך המאפים והבסיס הבריא והמזין של תזונת האדם. השימוש האנושי בחיטה, במשך אלפי שנים, יצר סלקציה טבעית של שימוש בזנים השונים, לפי הצרכים השונים בתקופות השונות ובאיזורים השונים שבהם גידל האדם חיטה, ולמעשה מדובר ברוב איזורי העולם, חוץ מאיזורי קרח מובהקים וחוץ מאיזור טרופיים חמים ורטובים.

הגלוטן – חלבון החיטה בריא ומתפיח את הבצק
כל גרגיר חיטה כולל כמה חלקים (אנדוספרם – 80-85 אחוז, עובר – 2-3 אחוז וסובין 13-17 אחוז). העובר מכיל כמעט את כל השומן והמינרלים, הסובין (קליפת הגרגיר) מכילה את רוב התאית והמינרלים והשכבה החיצונית של הגרגיר עשירה בחלבון תאית ומינרלים. האנדוספרם עצמו מורכב בעיקר מגרגרי עמילן עטופים בחלבון (המורכב בעיקר מגליאדין ומגלוטנין), ובמים יוצרים שני החלבונים האלה תערובת הנקראת גלוטן, המקנה לבצק מקמח החיטה את דביקותו וצמיגותו. אחוז מסוים וקטן של האוכלוסיה, הסובל מצליאק, אלרגי לחלבון החיטה המסוים הזה – גלוטן, אבל עבור רוב בני האדם חלבון החיטה הוא בריא והוא גם המעניק לבצק, העשוי מגרגירי החיטה, את המירקם ואת יכולת התפיחה. בגרגירי החיטה יש גם ויטמינים חשובים מקבוצת בי ושומני העובר עשירים בוויטמין אי. כך שהלחם, העשוי מחיטה, שימש וממשיך לשמש מקור מצוין זמין ובריא מאוד לתזונה מאוזנת.

בנוסף על אפיית לחם מגרגירי החיטה, השכיל האדם להפיק מגרגירי החיטה גם פניני חיטה (בורגול), המשמשים להכנת דייסות ופתיתי חיטה. חיטה משמשת גם לייצור בירה ואלכוהול וכן להפקת עמילן וגלוטן. לחיטה התרבותית, זו שבמהלך השנים עברה אבולוציה טבעית ואבולוציה מזורזת מעשה ידי האדם, יש 20 מינים שונים של חיטה, ואחד המשובחים שלה היא חיטת דורום, המכילה אחוז גבוה של חלבונים (ובהם גלוטן), אלא שזו אינה מתאימה לאפיית לחם רגיל, אלא למיני מאפה שאינם צריכים תפיחה, כמו פיתות ומצות, והשימוש העיקרי של חיטת דורום הוא לתעשיית הפסטה והאטריות, המיוצרות מהסולת הדקה (סמולינה), שטוחנים מהגרגרים הזגוגיים והקשים של מין זה. סובין החיטה משמשים להזנת בעלי-חיים. קמח עוברי חיטה מכיל את העוברים יחד עם חלק מהסובין ומצטיין בתכולה גבוהה של חלבון, ויטמין אי ושומן. מעוברי החיטה מפיקים גם שמן למטרות מיוחדות. קש החיטה משמש להזנת בעלי חיים, וכמו כן כחומר גלם להפקת תאית, לתעשיית קרטון, נייר וסיבית.

החיטה היא הדגן בעל התפוצה העולמית הרחבה ביותר ותנאי הגידול האופטימליים שלה הם איזור שבו יש קרירות – בזמן הגידול הצמחי, אבל עונה חמה ויבשה בזמן הבשלת הגרגרים. תנאים אלה שוררים באזורים העיקריים של גידול החיטה והם: מישורי דרום רוסיה ואיזור הדנובה, אגן הים התיכון, המישורים במרכז ארה"ב וקנדה, צפון מערב הודו, צפון סין, ארגנטינה ודרום מזרח אוסטרליה. עיקר גידול החיטה בארץ נעשה באיזור הנגב.

את 20 מיני החיטה מחלקים אנשי המדע לשלוש קבוצות נפרדות, בהתאם למספר הכרומוזומים שלה. (כרומוזום היא מולקולה ארוכה ורציפה של ד-נ-א, החומר התורשתי). בתחילת תירבותם של זני החיטה, כאמור לפני כ-10 אלפים שנה, מיבנה החיטה והתכונות שלה היו שונות ממה שמוכר כיום. בין השינויים האלה היה מיבנה שביר (בציר השיבולת), מה שגרם לו להישבר ובכך להפיץ את הזרעים, כלומר להתרבות, גם בתנאי בר. המינים האלה, לפני שהאדם החל לתרבת אותם, היו עמידים למחלות, ליובש, לחום וקור קיצונים, אבל תנובתם היתה נמוכה. כלומר, לחיטה המקורית, חיטת הבר, היה מערך תכונות הישרדותיות מעולה, שהיקנה לה עמידות בתנאים קשים ויכולת התרבות קלה, ורק היתה להם בעיה של תנובה נמוכה. עם התפתחות החקלאות בידי האדם לאורך אלפי שנות הסטוריה, העדיפו המגדלים להפיק כמה שיותר תנובת קמח חיטה מהגידולים, כלומר הם העדיפו זנים פוריים יותר, כלומר שתנובתם גדולה יותר וזאת מתוך הגיון כלכלי ברור.

זני החיטה הניבו הרבה, אבל חטפו מזיקים
במשך השנים, הצליחו מדענים וגנטיקאים של חיטה להגדיל עד פי שניים ועד פי שלושה את כמויות היבולים של החיטה התרבותית, אבל בצד הברכה, אירע תהליך שהיום מתברר שהיה הרסני. מאחר שחלק גדול של החיטה המגודלת בשנים האחרונות מבוססת על אותם גנוטיפים (דפוסים גנטיים) של אותה חיטה מושבחת, נעלמו ממנה הגנים שמקורם בחיטה המקורית, חיטת-הבר, הנקראת גם "אם החיטה", קודם שתורבתה על ידי האדם לפני 10,000 שנה, והתברר כי אותם גנים שהטכנולוגיה האנושית נפטרה מהם, הם שבין היתר שמרו על החיטה מפני מזיקים. והנה בשנים האחרונות מתפשטת מחלה קטלנית בשדות החיטה סביב העולם, ובעיקר בשטח שבין אפריקה לבין איראן. המחלה, הנקראת "חילדון הקנה". מדובר בפטריה מאוסה, הצומחת על החיטה ובתוך 10 ימים משמידה את כל היבול. מדעני חיטה מכל העולם, כולל סוכנות האו"ם אונסק"ו, עוקבים בדריכות כיצד המזיק הקטלני מתפשט בעוד ועוד שדות חיטה במדינות אחרות והחשש שהוא יגיע עד הודו, בין אסמי החיטה הגדולים בעולם, ולפקיסטן ולסין – הסיוט הוא כמובן מכת רעב בעולם. זה אינו חשש שווא: אוכלוסיית העולם הולכת וגדלה, ועימה הדרישה למזון, והחיטה – המשמשת מקור מזון עיקרי בעולם, לצד תירס ואורז – היא המזון הבסיסי בתזונת האדם, ולכן מזיקים קטלנים שיחסלו שדות חיטה יכולים לגרום לרעב. זה הרקע לפיתוח זנים חדשים עתירי יבולים ובעלי עמידות נגד מזיקים, והפיתוחים של מכון וולקני מקטינים את סכנת הרעב בעולם.

באופן טבעי, הדרך הטובה וההגיונית ביותר – בניסיון להגיע לפיתוחם של זני חיטה שגם יניבו תנובה גדולה וגם יהיו עמידים בפני מזיקים קטלניים, היא לנסות ולמצוא את חיטת-הבר, את "אם החיטה", זו המקורית, שהתגבשה והתפתחה לאורך האבולוציה הצמחית, ואז לבצע מניפולציות והכלאות גנטיות שונות, עד שיתקבל זן של חיטה שיהנה מהטוב שבכל העולמות. על המשימה הזו שוקד עולם המדע זה עשרות שנים, וזה הרקע לתפנית עלילתית, הלקוחה מסיפורי בלשים. וזה הסיפור:

ד"ר אהרון אהרונסון, שהיה אגרונום, בוטניקאי, יזם ומרגל, שהקים ועמד בראשה של מחתרת ניל"י (נצח ישראל לא ישקר), ואשר ריגל לטובת הבריטים, שעמדו לכבוש את הארץ מידי הטורקים העותמאניים, סייר בארץ ישראל, בסוריה, בירדן (עבר הירדן, דאז) ובלבנון, במטרה לגלות את "אם החיטה". כאגרונום נלהב וכאיש מדע, התכתב אהרונסון עם חוקרי חיטה מגרמניה ומאוסטריה, ואלה ביקשו ממנו שינסה למצוא את חיטת הבר. החוקרים ידעו כי החיטה נוצרה משלושה מינים שונים שהתאחדו במהלך ההסטוריה והפכו להיות מין צמחי מוכר כתוצאה מאירוע אבולוציוני מקרי. ואכן, אהרונסון, ביצע סיורים ארוכים ובאחד ממסעותיו הצליח למצוא את אם-החיטה. בכך אוששה ההנחה כי הגיוני שבישראל, הנמצאת במרכזו של האיזור שבו שיגשגה אם החיטה וכיום ידוע כי בין החרמון ועד מדבר יהודה היו 20 מינים שונים של חיטת בר עם שונות גנטית ועמידות מדהימים שהרי חיטת הבר גדלה והצליחה לשרוד ממרומי 2000 מטר של החרמון ועד מדבר יהודה הצחיח. מאז הגילוי, בשנת 1906, הפך אהרונסון לכוכב בשמי המדע והוזמן על ידי משרד החקלאות האמריקני לביקורים ולהרצאות והקים את החווה החקלאית הניסיונית בעתלית שהיתה ראשונה מסוגה במזרח התיכון. אהרונסון ניסה גם להשביח ולהכליא בין החיטה התרבותית לבין אם החיטה. אגב, אהרונסון, ההרפתקן והיזם והמדען, נעלם בנסיבות מסתוריות בטיסה בין לונדון לפאריז מעל תעלת למאנש במטוס צבאי קטן. בן 43 היה במותו, ואת פועלו המשיכו מדענים רבים אחריו, והמצליח שבהם הוא ד"ר אורי קושניר, ממכון וולקני. קושניר ניגש למשימה בחרדת קודש, כבר לפני שנים רבות, והוא כמובן ידע שבמשך עשרות שנים איש לא הצליח לייצר חיטה מקומית מאחד מיני הבר הישראליים בסטנדרטים גבוהים הראויים למסחר חקלאי. החיטה שגדלה בארץ עד כה סבלה מרמה נמוכה של גלוטן, לא הייתה באיכות מספקת לאפיה ולעיתים גם נפסלה למאכל אדם ולכן שימשה וממשיכה לשמש למספוא בעלי חיים. מצב זה נמשך עשרות שנים ומנע את האפשרות לייצא גרעינים או זרעים לחו"ל.

ענף יצוא חדש: חיטת דורום (לפסטה) – לאיטליה

המחקרים של דר קושניר הביאו לפיתוחם של זני חיטה חדשים ממיני בר ארץ ישראליים וביניהם חיטת הבר שגילה אהרונסון, ומתברר שהם בעלי איכויות מצוינות, עומדים בסטנדרטיים בין לאומיים ומקבלים ציונים גבוהים במבחני איכות שנערכים בחו"ל. לראשונה בתולדות המדינה חיטה מישראל מיוצאת לחו"ל. בעיני קושניר, ציוני נאיבי ומדען מסור, לפיתוח הזנים החדשים יש חשיבות של חוסן לאומי שכן הם יקטינו את התלות שלנו בחיטה ממדינות אחרות אבל בעיקר הם עשויים להביא למדינה כסף רב מייצוא שלהם.

חיטת דורום (durum), למשל, שהיא חיטה שמצטיינת בקשיות גרגריה, בתכולת החלבון הגבוה שבה וחוזק הגלוטן שלה, שעושים את הדורום מתאים ביותר להכנת פסטה, וקוסקוס. לזני חיטת הדורום  שפיתח  ד"ר קושניר הוא קרא בשמותיהם של שרי החקלאות: "גבתי", "אוזן" ו"אליאב". זנים אלו עברו בהצלחה מבחני איכות שנערכו באיטליה. הזנים משווקים על ידי חברת "זרעי הנגב" ויש להם פוטנציאל מסחרי עצום. כיום,  לדברי ד"ר קושניר, קיים היצע עולמי מוגבל בחיטת דורום וזאת בשל מיעוט איזורים גיאוגרפיים בעולם המתאימים לגידול מבחינה אקלימית. מתברר כי דווקא ישראל הקטנה היא אחת הארצות המעטות יחסית בעולם שבה ניתן לגדל תבואה זו באופן מוצלח. גרעיני חיטה מזנים אלה שנולדו במוחו הפורה של קושניר, נשלחו לאיטליה ולשוויץ לבדיקות איכות, והם נמצאו ברמה הגבוהה ביותר, ואף נעשתה פנייה למרכז וולקני לייצא את הזנים האלו, שמתאימים לפסטה לאיטליה. מיבואני החיטה בישראל יצאה יוזמה להפוך לראשונה גם ליצואני חיטת דורום מהזנים שפותחו במרכז וולקני.

החיטה הישראלית שתצמצם את הרעב בעולם
יתירה מזאת, מתברר כי זן חיטת הדורום שפיתח קושניר, קיבל את ברכתם של מכוני בדיקת החיטה של איטליה, ומעצמת הפסטה מודה, כי חיטת הדורום ממכון וולקני בישראל טובה מחיטת הדורום שלהם. אלא שקושניר לא הסתפק בכך, והוא פיתח זני חיטה נוספים, שאף הם מבוססים על אם-החיטה הישראלית המקורית ובהם זני חיטת לחם בשם "רותה"- זן חיטת לחם בעל איכות אפייה מעולה, שהקמח שלו מאפשר קבלה של מוצרי אפייה מעולים בלי צורך בערבוב עם קמחים מחיטות יבוא.  מזן זה אופים לחמניות מקמח מלא שהן המוצר הראשון בישראל שנעשה כולו מחיטה "כחול לבן" ונמכר בסופר- מרקטים ברשתות השיווק ברחבי הארץ. הקמח נטחן על ידי חברת "שטיבל". זן נוסף הוא "בר-ניר". ייחודו בכך, שהוא גם בעל איכויות גבוהות המתאימות לאפיה וגם בעל עמידות לאחד המזיקים הקשים ביותר בחיטה –  "פשפש הקמה", עמידות שלא קיימת בזני חיטה אחרים. הזן נוצר כתוצאה מהכלאה של חיטת הלחם התרבותית עם אחד ממיני הבר קרובי החיטה שגדלים בטבע בארצנו. פשפש הקמה, הסביר קושניר, עוקץ ומוצץ את לשד החלבון (גלוטן) של החיטה המותקפת, ובנוסף מפריש אנזימים הגורמים לפירוק החלבון וכך אי אפשר להכין ממנו בצק, אלא מתקבלת עיסה מימית.  הזן החדש, שפיתח קושניר, ואשר מבוסס על הטוב שבכל העולמות, חיטת הבר הארצישראלית עם זנים אחרים של חיטה שעברו הכלאה ושיטות של הנדסה תאית, עמיד בפני המזיק הזה.

זאת ועוד, מתברר כי ערכי החלבון וערכי התאית של הזנים החדשים גדולים פי שניים עד פי שלושה מערכי התזונה של זני החיטה הקיימים בעולם, כך שבכוחם ללחום ביעילות נגד הרעב בעולם, בעיקר בעולם השלישי. תזונתם של עניים רבים מבוססת על לחם, שהוא מזון בריא, אלא שבזכות הפיתוחים הישראלים הלחם עומד להפוך להיות מזון בריא עוד יותר, שתכולת החלבון שבו גבוהה במיוחד וכך גם תכולת הסיבים, שערכם חשוב בהורדת כולסטרול.

"אהרון אהרונוסון, המדען הישראלי הילידי הראשון, צדק כאשר עמד על תכונותיה של אם-החיטה לגדול גם על קרקע דלה כמו אדמת טרשים, ויחד עם מדען אוסטרלי מצאנו כבר לפני שנים כי לאם החיטה יש מערכת שורשים בעלת כושר גבוה של קליטת חנקן מהקרקע – הרבה יותר מאשר זני החיטה המשמשים כיום בעולם, ולכן היה חשוב לנו להעביר את התכונות הנהדרות של אם החיטה – לזנים החדשים – מאחר שהדשנים בעולם עומדים להידלדל", אומר ד"ר קושניר. לדבריו, אהרונסון גם צדק כאשר עמד על כך שלאם החיטה יש עמידות למחלות החילדון, כולל לחילדון הצהוב, וזו גאווה גדולה שמכון מחקר חקלאי בישראל של המאה ה-21 מצליח ל"ייבא" את התכונות הנהדרות של אם-החיטה לזנים חדשים שלה בעלי תנובה גדולה. "בזכות זה ישראל הופכת ליצואנית של תחום חדש – חיטת דורום לאיטליה.

גרגירי חיטה – עתירי חלבון – לעשירים
מדעני מכון וולקני, תחת הנהגתו של אורי קושניר, הצליחו לפתח גרגיר חיטה שונה למטרה אחרת. במקום להפיק מהחיטה קמח, הם הצליחו לייצר גרגיר חיטה אחר, עגול ולא אליפטי, שתכולת החלבון, הוויטמינים, התאית והמינרלים גדולה הרבה יותר ואחד מתאגידי המזון הגדולים באירופה כבר מנהל מגעים לרכוש את הזן הזה כדי שישמש מזון בריאות המבוסס על גרגירי החיטה החדשה. "אכילת מזונות עשירים בסיבים תזונתיים מהווה הגנה משמעותית מפני מחלות סרטן, כולל סרטן המעי הגס ומחלות לב וכלי דם, קל וחומר כאשר מדובר במזון שערכו הקלורי נמוך. תאגיד המזון ישווק את גרגירי החיטה החדשים שפותחו במכון וולקני כמזון בריאות בטעם ניטרלי וכל אחד יוכל להופכו למלוח או לחריף או מתוק ואפילו כחטיפי אנרגיה או כפריכיות חיטה בריאות", מספר קושניר בגאווה. ואכן, לי עצמי יצא לטעום מעיסת הגרגירים המתקתקה ולאחר אכילה של 2-3 כפיות מהמעדן הזה, חשתי שובע רב.

רפי אדר מ"פרונטו": האיטלקים אוהבים את הדורום הישראלי
מתברר כי בעוד שבארץ כמעט ואין ביטוי לפיתוחי החיטה החדשים של מכון וולקני, והנה דווקא בקרב בעלי המקצוע בעולם, זני החיטה החדשים מתוצרת ישראל כבר הספיקו לצבור מוניטין. במכתב שכתב מנכ"ל "טחנות קמח שטיבל", אסא תורג'מן למכון וולקני, הוא כותב כי חיטת "רותה" נבדקה בטחנות הקמח של החברה ובמאפיות הקשורות אליה ונמצאה "כבעלת איכות אפייה מעולה היכולה להחליף לצורכי אפייה חיטת יבוא באיכות הגבוהה ביותר".
 לשבחים דומים זוכה חיטת הדורום הישראלית מפי רפי אדר, הבעלים והמנהל של מסעדת "פרונטו" בתל אביב, שהוקמה לפני 22 שנה. אדר, קולנוען שהפך למסעדן ולשגריר הקולינרי של המטבח האיטלקי בארץ, ואשר חי על הקו שבין תל אביב לרומא, סיפר השבוע, כי שמעה של חיטת הדורום הישראלית הגיעה לאוזני האיטלקים. "זה הדהים אותי שהאיטלקים, שלא אוהבים להתפשר על איכות הפסטה שלהם, טוענים כי חיטת הדורום הישראלית מעולה", סיפר.
גם האופה, ארז קומרובסקי, שהקים וניהל את "לחם ארז", וכיום הוא מתגורר במתת בגליל ומלמד אפייה גלילית, מספר על החשיבות הגדולה בשיעור גבוה של חלבון החיטה (גלוטן) – הן כמקור בריאות והן לצורכי אפייה. "לי עצמי עדיין לא יצא לטעום את זני החיטה הישראלים החדשים, אבל בעז שטיבל, מבעלי טחנות הקמח שטיבל, סיפר לי בהתלהבות על זני החיטה החדשים. אני זוכר את הזן "רותה" שעליו הוא דיבר בהערכה גדולה. אם כל זה נכון, ואני מניח שזה נכון, אז כאופה מקצועי אני מוריד את הכובע בפני המחקר והפיתוח הישראלים. ומאחר שאני גר ליד ראש-פינה, שבה גילה אהרון אהרונסון את אם-החיטה, הרי זו סגירת מעגל יפה", הוסיף.

החקלאות הופכת
לענף עיסוק מדעי

בניגוד לדימוי הקלאסי של החקלאי, כגבר צרוב-שמש, שגבו כפוף על הטרקטור, החקלאות המודרנית עוברת תהליך מואץ של הפיכתה לעיסוק מדעי או מעבדתי. השימוש בטכנולוגיות חדשות, ובהן הנדסת תאים, הנדסה גנטית, ננוטכנולוגיה, ניתוק מהקרקע ובקרה מדויקת, הופכים את העיסוק החקלאי למקצוע שהדיוק חשוב בו יותר מכל, ועם הגידול באוכלוסיית האדם בעולם ועם הצימצום בשטחי חקלאות לטובת עיור, ועם המחסור במים וההידלדלות הצפוייה בדשנים, העיסוק החקלאי הופך להיות תוצר ישיר של מחקר ופיתוח מיקרוביולוגיים.
מחקרו של ד"ר אורי קושניר אינו הראשון והיחד בתחום הזה, אף שהוא מחקר שכל כולו מיועד ליישום חקלאי, ולא רק כדי לפרסם עבודות בכתבי עת מדעיים. כבר ב-1978 גילו מדענים ממכון וייצמן, פרופ' משה פלדמן ופרופ' לידיה אביבי, כי גרגרי חיטת הבר עשירים בחלבונים. בעוד שחיטה תרבותית מכילה בין 110 ל-170 גרם חלבונים לכל ק"ג של גרגרים, בחיטת הבר ניתן למצוא בין 150 ל-270 גרם חלבונים לק"ג. זאת ועוד, מדענים מאוניברסיטת חיפה, בראשות פרופ' ציון פחימה ופרופ ג'ורג' דובקובסקי מאוניברסיטת קליפורניה, הצליחו – באמצעות השתלת גן מחיטת בר לחיטה מתורבתת – להביא להשבחת החיטה, לקצר את זמן ההבשלה שלה ולהעשיר אותה בחלבונים באבץ ובברזל. ד"ר דוד בונפיל ממרכז גילת, מינהל המחקר החקלאי, איפיין איכות זני החיטה השונים על פי כמות הגלוטן שלהם, פרופ' יהושע סרנגה מהפקולטה למדעי החקלאות המזון ואיכות הסביבה הסביבה מהאוניברסיטה העברית: עוסק במיפוי הגן לעמידות ליובש בחיטת הבר   וד"ר יעקב מניסטרסקי מהמכון לדגניים באוניברסיטת תל אביב עוסק בפיתוח עמידות למחלות בדגניים, ובעיקר ב"חילדון העלה".

 

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-אוקטובר 11, 2010 מאת ב-המחר הנועז ותויגה ב-, , .