רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

רונית סצ'י-פאינרו – הרקדנית שמרעיבה את הסרטן

בגוף של כמעט כל אחד מאיתנו יש גידולים סרטניים קטנים, בזמן כזה או אחר של החיים. זה נשמע נורא אבל האמת שזה לא, מאחר שהיום ידוע כי רוב הגידולים הסרטניים הקטנים, המתפתחים בגוף שלנו, אינם מבשילים, למזלנו, לכלל גידול סרטני מתפתח. יתירה מזאת, רובם המכריע של 7 מיליון הנשים והגברים, אשר מתים בכל שנה מסרטן ברחבי העולם, לא מתים בגלל הגידול הסרטני הראשוני. מה שמכריע ברובם המכריע של המקרים את הגוף מסרטן – הן הגרורות, אותן מושבות מזוויעות של תאי סרטן, הנודדות דרך זרם הדם ומתנחלות במקומות חדשים בגוף. הסרטן הגרורתי "מצליח" לא רק להקים מושבות חדשות, התנחלויות פרא, אלא בדרך הוא עובר שידרוג אבולוציוני, שבמסגרתו הוא עובר לעתים קרובות מוטציות גנטיות, כך שעכשיו הוא כבר אינו מושפע מהרעלים שהרופאים מזריקים לגוף, אותה כימותרפיה. בדרך להתבססותה של הגרורה הסרטנית, היא מצליחה להקים עבור עצמה "קווי אספקה" קריטיים להובלת חומרי הזנה (נוטריינטים), כמו חמצן ומזון, כלומר הגרורות מצליחות להקים סביבן כלי דם חדשים, שהם המספקים להן חיים ושגשוג. הדבר העצוב עבורנו הוא שהאבולוציה המשובחת של הגרורה הסרטנית, המצליחה להתגבר על מנגנונים רבים המפריעים לה, בין היתר, מערכת החיסון שלנו, היא העובדה הפשוטה והבנאלית שהצלחת הגרורה הסרטנית היא גזר דין מוות עבורנו.  זה גם מה שהרג את אביה המהנדס של אחת מהמדעניות המבריקות כיום, פרופ' רונית סצ'י-פאינרו, וכנראה שלעובדה הטראגית הזו, שבה אשה צעירה, בת 19, רואה כיצד אביה הולך וגווע מסרטן ומת ביסורים, היתה השפעה על העובדה, שהבת שלו מקדישה את חייה, ועד כה בהצלחה גדולה, במחקרים שאמורים להנפיק תרופה ספציפית וממוקדת, שתרעיב את הסרטן, ותשאיר אותו בגודל בלתי מזיק של גרגיר אורז.

 מאת דודי גולדמן

סיפור חייה של רונית סצ'י הוא סיפור ישראלי "רגיל", רק עם תוספת של מנוע הצטיינות. אם רובנו חיים בין הילוך שני לשלישי, רונית חייתה וממשיכה לחיות בהילוך חמישי טורבו. היא נולדה לזוג הורים שהגיעו בשנת 1949  לארץ מבולגריה, משפחה שמקורה ביהדות ספרד המפוארת, היא נולדה בישראל בשנת 1971 כילדה השנייה, אחרי אחיה, לאב מהנדס ולאמא רואת חשבון ואשת-כספים, אבל את השנים שמכיתה א' ועד כיתה ו' עשתה יחד עם המשפחה בוונצואלה, לשם  נשלחו הוריה לנהל חברת בנייה. "בזכות זה אחי ואני למדנו ספרדית ואנגלית בתוך שלושה חודשים", היא אומרת. את לימודיה בחטיבת הביניים היא עשתה בחולון ובתיכון למדה בגמנסיה העברית הרצליה בתל אביב.

 הבית לא דחף אותה לעסוק דווקא במדע, אלא טיפח בה את הסקרנות ואת הרצון להתמיד ולהתאמץ. ואכן רונית היתה תלמידה סקרנית ומצטיינת, חרף העובדה שחלק ניכר מהאנרגיה שלה היא השקיעה במחול – בלט קלאסי ומחול מודרני. היא התאמנה במרץ במשך שנים עד שבבגרותה הופיעה גם בלהקות מקצועיות. כרקדנית מצליחה ויפה, האמינה רונית שהיא תמשיך בקריירה של מחול. למעשה, גם בזמן הדוקטורט באנגליה המשיכה רונית להופיע ואפילו בקובנט גארדן שבלונדון, ורק אחרי הדוקטורט ולפני הפוסט-דוקטורט, שלב הכרחי בחייו של כל מדען, הבינה רונית שעליה לוותר על קריירת המחול ולהשקיע את מלוא זמנה במדע . החלטה זו, כך מאמינים בעולם המדע, היא מזלם הגדול של אלפי בני אדם בעולם – בעתיד.

 פרופ' רונית סצ'י-פאינרו עומדת בראש קבוצת מחקר רב-תחומית באוניברסיטת תל אביב וכראש המעבדה לחקר אנגיוגנזה (יצירת כלי דם חדשים מכלי דם קיימים) בסרטן וננו-ביו-רפואה והיא גם  פרופסור חבר במחלקה לפרמקולוגיה ולפיזיולוגיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב, וגם ממשיכה לשמש כפרופסור אורח בבית הספר לרפואה של אוניברסיטת הרווארד. את הקריירה המדעית שלה החלה רונית לפני 20 שנה כאשר למדה רוקחות באוניברסיטה העברית בירושלים והמשיכה במסלול ישיר לדוקטורט באוניברסיטת לונדון אצל חוקרת רבת מוניטין בתחום הפולימרים כמערכות להובלת תרופות, פרופ' דנקן. עבודת הדוקטורט של רונית בלונדון הצליחה להניב כמה פטנטים על גישה חדשה לטיפול בסרטן והיא מכרה את הפטנטים לחברות תרופות, מה שלימים שימש למימון המחקר שבוצע במסגרת הפוסט-דוקטורט שלה. בחייו של כל אדם הרוצה להיות מדען או חוקר מקצועי יש תקופה שאחרי הדוקטורט, הנקראת בפיהם "פוסטדוק", ואותו החליטה רונית לעשות באוניברסיטת תל אביב. אבל, פגישה מקרית בכנס מדעי בלונדון, בו רונית הרצתה, עם פרופ' ג'ודה (יהודה) פולקמן, אבי תחום האנגיוגנזה, היתה נקודת מיפנה בקריירה המדעית שלה, ובעקיפין, היא עשויה להיות בעתיד נקודת מיפנה רפואית גם עבור חלק מאיתנו. "פרופ' פולקמן, שלצערי בינתיים נפטר בטרם עת, הוא לא רק חוקר מקורי ומיוחד, שבמעבדה שלו בבית הספר לרפואה של הרווארד עשיתי את מחקר הפוסטדוק שלי, אלא הוא גם היה מנתח ילדים מוכשר ומסור בבית החולים לילדים בבוסטון. היה לי מזל והזדמנות כבירה לעבוד במחיצתו  במשך ארבע שנים של מחקר פורה. הוא היה איש יקר לאנושות שהצליח להוציא את המיטב מכל מי שחי במחיצתו", מספרת רונית בהתרגשות.

 שם במעבדה של פרופ' פולקמן למדה החוקרת הישראלית הצעירה והנמרצת,  כי גידולים סרטניים אינם מתקיימים כשהם לעצמם, אלא הם חלק מסביבה מארחת, הכוללת בין היתר כלי דם, שהם המאפשרים להם לגדול. "עשר שנים לקח לפרופ' פולקמן לשכנע את העולם המדעי שכל גידול סרטני מפריש חומרים שבעזרתם הוא מגייס ומעודד יצור של כלי דם", היא אומרת. במעבדה שלו הצליחה רונית לפתח פולימר המשמש כמערכת הובלה שמביאה ישירות לגידול, בו-זמנית, שילובים שונים של תרופות יעילות וממוקדות, הפועלות רק על הגידול, ולא הורגות את האדם יחד עם הגידול. יתרה מזאת, "זמן החיים", או כפי שהמדענים קוראים לזה, זמן מחצית החיים, של התרופות הכימותרפיות האלה הוא דקות ספורות בדם אך כשהן מחוברות לנשא הפולימרי, הן נשארות מספר ימים ברקמת הגידול הסרטני. מאחר שמדובר בתרופה יעילה וממוקדת, אין כמעט תופעות לוואי, וכך אפשר להזריק את התרופה פעם בחודש והחולה כבר אינו צריך להיות מחובר לאינפוזיה.

 למעשה, אם נעשה זום-אין למחקר של רונית, נראה כי היא והצוות הרחב המונה 15 מדענים שהיא עומדת בראשו, מתעניינים לא בגידול הסרטני הקטן עצמו, זה שכמעט לכל אחד מאיתנו יש כאלה בגודל של 1-2 מ"מ, אלא בשלב שבו הוא מתעורר ומתחיל לגייס כלי דם. שכן כלי הדם הם המאפשרים לגידול הסרטני להתפתח, ורונית היתה סקרנית מתחילת עבודתה המדעית בשאלה אם אפשר לעצור את יצירת כלי הדם. הסקרנות הזו הובילה אותה ואת צוות הביולוגים, הכימאים, המהנדסים, אנשי מדע החומרים והרופאים, שהיא עומדת בראשם, לפתח "טיל ננומטרי" המוחדר לגוף בעל החיים. מדובר בנשא, כמו משאית זעירה העשויה פולימרים, ועליה יש תרופה המחסלת את הגידול. יתרה מזאת, מדובר בטיל חכם, היודע לשייט בכלי הדם של בעל החיים ולא לשחרר את הרעלנים שלו, אלא כאשר הוא מגיע לכלי דם שהוא מחורר, ואלה כלי דם שגידול סרטני יוצר. אז משוחרר הרעלן, והוא מחסל את כלי הדם בסביבת הגידול.

עד כה הניסויים בבעלי חיים עלו יפה והחזון של רונית ושל הצוות שהיא עומדת בראשם באוניברסיטת תל אביב הוא שבעתיד כל אדם הנמצא בקבוצת סיכון לחלות בסרטן או כזה שחלה והחלים, יטופל באמצעות הטיל הננומטרי הזה. הכוונה היא שישייט בכלי הדם שלו ולא יגרום שום נזק, אבל ברגע שייתקל בכלי דם של גידול סרטני – הוא יעוט עליו כמו טיל טומהוק, ויחסל אותו בעודו קטן, תוך כדי שהוא צובע את "איזור הקרבות", מה שיאפשר לעקוב אחריו ולראות שאכן אתר האויב חוסל. "אני חולמת על היום שבו אפשר יהיה לאבחן כל סרטן באמצעות בדיקת דם פשוטה ולטפל בו מבלי לדעת את מיקומו בגוף. הרי פעם, לפני שפיתחו את התרופות האנטיביוטיות, ברגע שראו דלקת ביד, נאלצו לקטוע אותה כדי להציל את האדם. ולכן בראי ההסטוריה העתידית, החוקרים פעם יביטו על התקופה שלנו בה כרתו שדיים בגלל גידול סרטני, והם יראו בזה אקט מאוד פרימיטיבי. אני מקווה שהמחקר שלנו יקרב אותנו ליום, וזה ייקח עוד כמה שנים, שבו אנשים שהם בקבוצת סיכון יקחו טיפול כזה, כלומר תרופות שייכנסו לזרם הדם וישייטו בו, ורק כאשר יגלו גידול עם כלי דם, הם ישחררו את החומר וימגרו אותו. היום הזה יהיה עידן חדש שבו הסרטן הגרורתי יהפוך להיות מגזר דין מוות למחלה כרונית, כמו סוכרת, שאפשר לנהל אותה ולחיות חיים פעילים איתה", היא אומרת.

בעצם, כיצד בדיוק פועלת התרופה שלך?

"אנחנו מסנתזים פולימר, שזה חומר המשמש כנשא בגודל ננומטרי להובלת תרופות".

 מה פירוש נשא של תרופות?

"תחשוב על מונית, המובילה נוסעים, המונית היא הפולימר, והנוסעים המוסעים בה הן התרופות, ולפולימר הזה אנחנו מחברים באופן כימי כמה תרופות. כל תרופה תוקפת מטרה או תת-מטרה אחרת, כלומר לתרופות השונות שאנו בוחרים לשלב יש מנגנוני פעילות שונים, מנגנוני רעילות (תופעות לוואי) שונים ומנגנוני עמידות שונים, ואת כל הכבודה הזו אנחנו מרכיבים על הפולימר".

 ואז מה עושים עם הפולימר הנושא עימו תרופות?

מדובר במספר תרופות והיתרון בזה ששילוב התרופות הוא סינרגיסטי, משמע סכום הפעילות של מספר התרופות עולה על סך מרכיביו. אלה תרופות שעובדות במנגנון פעולה שונה זו מזו, אין להן מטרה זהה, כך שיורים לכל הכיוונים. ואז, לאחר הזרקה של כל הקומפלקס הזה, המונית עם הנוסעים, כלומר הפולימר עם התרופות, שטים בזרם הדם בלי שהגוף מרגיש אותם ובלי שהם מרגישים את הגוף, בדומה למטוס החמקן שהרדאר לא רואה אותו".

 מתי למעשה משתחררת פצצת המצרר הזו?

"רק כאשר הפולימר מגיע לכלי דם חרירי, כלומר כלי דם שיש בו חרירים מאחר שהוא כלי דם חדש, שרק באחרונה נוצר בסביבה פתולוגית., זה אומר שהגידול או הגרורה יצרו אותו. רק אז הפולימר מצליח לצאת מכלי הדם ולחדור לרקמת הגידול הסרטני ושם משחרר את התרופות".

 שם יורדים הנוסעים מהמונית?

"נכון. הגודל הננומטרי (10-9 מטר) של הפולימר גורם לכך שהוא גדול מדי ולא יכול לצאת מכלי דם תקין ורציף. רק במחלף הזה, בכלי הדם האנגיוגני המחורר, המונית יורדת ועוצרת, פותחת את דלתותיה והנוסעים יכולים לרדת.. השילוב של התרופות השונות על הפולימר מאפשר שהן תגענה יחד לגידול הסרטני ותפעלנה באופן סינרגיסטי, ומאחר שהן במינון נמוך אבל פועלות במיקום מדויק ומדוקק, אין כמעט תופעות לוואי והסיכול כאן הוא ממוקד".

 ואם הגרורה פיתחה בינתיים איזה מוטציה, שמקנה לה עמידות נגד התרופה?

"בגידולים ראשוניים וכמובן בגידולים גרורתיים, התאים הסרטניים מייצרים לעתים קרובות מוטציות המקנות להם עמידות נגד תרופות כימותרפיות קונבנציונליות, אבל במקרה שלנו זה לא כך, וזאת בזכות הפולימר, התרופות נכנסות לתא הסרטני באופן שונה, באופן שמנגנוני העמידות של התא הסרטני לא מזהים שהתרופה חדרה לתא.".

 אם כך הבונקר לא מרגיש את פצצת המיצרר המדויקת שלך?

"להיפך. הבונקר שהוא התא הסרטני מרגיש את הפצצה שלנו בעוצמה גדולה, אבל הפצצה מגיעה אליו באמצעות מטוס חמקן, המצליח לחמוק מתחת לרדאר בלי ששומרי הבונקר מצליחים להבחין, ואז הם חודרים לשם באופן שהבונקר מרגיש אותם היטב".

 התרופת עצמן מוכרות?

"כל תרופה כשהיא לעצמה מוכרת, ורובן אף מאושרות על ידי מינהל המזון והתרופות של ארה"ב. החידוש הוא בשילוב שלהן ובקישור שלהן לפולימר, לנשא. השילוב של תרופות, שחלקן פוגעות בכלי דם, וחלקן בתאי הסרטן, ויש גם תרופות נוספות, המכוונות ספציפית לאיבר מסוים, למשל לעצם, ואז אפשר לכוון את כל הקומפלקס הזה לגרורות בעצמות שמקורן בסרטן שד או ערמונית או לגידול ראשוני בעצם".

 התרופות טובות גם לגידול הראשוני וגם לגרורות?

"כן כי בכולם יש כלי דם חריריים. השינוי הוא במולקולה המכוונת, שיכולה להיות תרופה ממשפחת תרופות המכוונות לאיבר מסוים, כאמור כמו עצמות או כבד או כליות, או מולקולה המכוונת לתת-אוכלוסיה בגידול, שהרי תאי הסרטן הם אוכלוסיה שאינה אחידה, ואנו מכוונים גם לתאי הגזע של הגידול הסרטני. אם נצליח למגר אותם – כל הגידול שמסביב יתמוטט".

 תארי בבקשה ניסוי שלם שעשיתם בעכבר.

"לקחנו קבוצת עכברים עם גידולים גרורתיים בעצמות שמקורם בסרטן השד וקבוצת עכברים עם גידולים גרורתיים בעצמות שמקורם בסרטן הערמונית, שאלה מקרים המדמים את המצב הקליני אצלנו, בני האדם המפתחים גרורות בעצמות. הזרקנו להם את הפולימר שאליו מחוברות התרופות, התוקפות את יצור כלי הדם ותרופות התוקפות את תאי הסרטן, כלומר מולקולות התוקפות גם את המטרה וגם את קווי האספקה אליה. לקומפלקס הזה הוספנו גם תרופה הנקשרת למינרל העצם באופן מהיר ויעיל.החלבונים  המבוטאים ביתר באיזור הגידול בעצם פתחו את הקשר הכימי ושיחררו את התרופה מהפולימר. כלומר, אם נמשיך את הדימוי, חלבונים מסוימים באיזור הגידול בעצם הם שפתחו את דלתות המונית ואיפשרו לנוסעים לצאת החוצה. כך השגנו את מטרתינו- התרופה הננומטרית תשרוד בדם כמה ימים, לעומת מצב רגיל של כמה דקות, ומערכת החיסון של העכבר לא ראתה את התרופה כי הפולימר התנהג כמו מטוס חמקן, ורק כאשר הוא נקשר למיקום הגידול הגרורתי בעצם הוא השתחרר ותקף. התוצאה – הגידולים נסוגו".

 מה עכשיו את עושה במעבדה?

"אנחנו עובדים בשני אפיקים. באפיק הראשון, החברה למיסחור ההמצאות של אוניברסיטת תל אביב, חברת "רמות", מעבירה את הטכנולוגיה לחברות תרופות. תהליך זה אורך זמן רב עד שהופכים את ההמצאה לתרופה עם כל התקנים והנהלים ובכמויות גדולות. במקביל, אנחנו ממשיכים לחקור מחקר בסיסי שמטרותיו בין היתר. למצוא איזה חלבונים מבוטאים בכמויות שונות בגידולים ראשוניים לעומת גידולים גרורתיים, ואנחנו בונים מודלים ויוצרים אותם מרקמות סרטן אנושיות שאנחנו מקבלים מכירורגים מבית החולים. כך אנחנו יכולים לפתח תרופות חדשות, וזה אומר גם נשאים חדשים וקשרים חדשים בין התרופה לפולימר, שיהיו הרבה יותר סלקטיביים. אני רואה חשיבות עליונה בשיח בין חוקרים לקלינאים לתעשיי הביוטכנולוגית. מחקר בסיסי שכזה מוביל למציאת מטרות חדשות לפיתוח תרופות חכמות לסרטן. בשבוע שעבר פירסמנו מאמר המתאר מחקר שהוא פרי שיתוף פעולה בין צוות דוקטורנטים מוכשרים ממעבדתי – שירן פרבר, גליה טירם ואודי סגל, לבין קבוצת המחקר של ד"ר נאוה אלמוג מאוניברסיטת טפטס (Tufts) בבוסטון.מחקר זה עוסק בהבדלים הגנטיים בין סרטן מח רדום לבין סרטן מח אלים המתפתח במהירות".

 מזל טוב. מה גיליתם?

"תודה. הצלחנו למצוא חותמת של מספר גנים, האופייניים לגידולים אגרסיביים, המצליחים לגייס כלי דם חדשים במהירות גדולה, לעומת חתימה גנית של גידולים איטיים שנשארים בגודל של גרגיר אורז. ברגע שזיהינו תבנית-גנית, דפוס גנומי מסוים, שהוא המאפיין גידולים אגרסיביים, נוכל לפתח תרופות חדשות שיתקפו ספציפית את התבנית האגרסיבית הזו או להסיג אותם לאחור ולשמר את הגידולים בגודל קטן ובלתי מזיק. אנחנו מקווים שפיתוח תרופה סלקטיבית שכזו תוכל בעתיד לשמש כטיפול מונע להתפרצות גידולים סרטניים באנשים המצויים בקבוצות סיכון. התרופה תוזרק לזרם הדם בצורת תצמיד של פולימר-תרופה בלתי מזיק, ורק כאשר הוא יתקל בדפוס גנומי מסוים – הוא יתקוף אותו".

 מהי קבוצת סיכון?

"למשל נשים שיש להן את הגן של סרטן השד או אנשים עם נטייה לסרטן המעי הגס. אלה בני אדם שיש להם רקע משפחתי של סרטן, ובעתיד אולי הם יוכלו לקבל הזרקה של הפולימר הזה וכך לשמור על גידול קטן או על ניצני גידול, כזה שלא מפריע למארח, לגוף שלנו, אבל בשביל זה צריך עוד עבודת מחקר בסיסית רבה".

 מתי תעשו מחקר על בני אדם?

"את המחקרים הקליניים יעשו חברות התרופות, אנחנו מעבדת מחקר אקדמי, ולהערכתי זה ייקח 5-10 שנים".

בינתיים, במדע כמו במדע, ככל שמעמדה של רונית עולה, ככל שהמעבדה שלה גדולה ומשוכללת יותר וככל שיותר ויותר חוקרים תחתיה, כל אחד בתחום המחקר שלו, כך צריך לדאוג לכתוב יותר ויותר בקשות למלגות מחקר ולמלגות השתלמות עבור החוקרים. "כמו כל חוקר, גם אני מעדיפה לעסוק רק בעבודה המדעית עצמה, ולא באדמיניסטרציה שסביבה. מחקר רב-תחומי מסוג זה הינו יקר עד מאוד, הן מבחינת עלות הציוד והחומרים והן מבחינת אחזקת צוות מחקר גדול ואיכותי. עלי להשיג כספים עבור המחקר עצמו וחשוב לי מאוד לסייע לסטודנטים שלי להשיג מלגות להשתלמויות, לאפשר להם להציג את המחקר בכנסים בינלאומיים ולשתף פעולה עם קבוצות מחקר מובילות בעולם,  כך שהזמן לעשייה המדעית מצטמצם קצת, אבל אין מנוס, ואני רואה בעצמי בת מזל שאני עוסקת בתחום שמעסיק אותי 24 שעות ביממה. זו לא "עוד עבודה", אלא זה עולם שלם שמעסיק אותי כל הזמן, כך שאני מוצאת זמן גם לעשות מדע מעשי", היא אומרת.

אפרופו זמן, רונית היא גם אמא לשלושה בנים, תום בן 7 וחצי,  דניאל בן חמש ויונתן בן "כמעט שנתיים" והיא נשואה לעו"ד בעל חברת השקעות בנדל"ן ואנרגיה מתחדשת, עודד פאינרו, שאותו הכירה בזמן הדוקטורט בלונדון, כאשר הוא עצמו עבד שם באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים ב"סיטי" של לונדון. "גם המודל שראיתי בבית, של שני הורים עם שתי קריירות, וגם בחיים המודרניים של בן זוגי ושלי, אי אפשר להצליח בלי ששני ההורים שותפים בגידול הילדים, ולמזלי, שנינו חולקים באחראיות הזאת ביחד", היא אומרת.

 זו שאלה בנאלית, אבל היא הכרחית, את מתגעגעת למחול?

"בוודאי. אני מאוד מתגעגעת, בעיקר כאשר אני צופה בהופעות ".

עם מעבדה גדולה בהרווארד, עם מנחה כריזמטי כמו שהיה לך, ועם כל המשאבים הנלווים, מדוע חזרת לפני שבע שנים לארץ?

"בגלל שבעלי ואני החלטנו שאנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו בארץ שלנו, בישראל,  ליד המשפחה והחברים הקרובים".

עד כמה השפיע עלייך לראות בגיל 19 את אביך מקבל כימותרפיה נגד סרטן הקיבה, ללא הועיל, ומת?

"ראיתי את אבא שלי ואת חולי הסרטן האחרים מקבלים כימותרפיה ומתים, בין היתר גם מתופעות הלוואי, וזו בהחלט אחת הסיבות שאני עובדת על מחקר שנועד לתכנן תרופות יעילות וחכמות שיגיעו בדיוק למטרה ורק אליה מבלי לפגוע בחולה. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד, שללא הכימותרפיה החולים הללו היו מתים הרבה קודם. מאז, הטיפול במספר סוגי סרטן, התקדם מאוד, כך שיש בהחלט מקום לאופטימיות".

 דומה שאין פרס או מלגת הצטיינות בלוח המלגות והפרסים המיועדים למדענים שרונית לא זכתה בהם, ובהם רוטשילד, פולברייט, וינגייט, אלון, ויולודן, ועד היום היא פירסמה כ-40 מאמרים מדעיים שפורסמו בחשובים שבעיתונים המדעיים בעולם, בהם גם 'Nature Medicine'. בנוסף, על שמה רשומים 16 פטנטים ופרסים בינלאומיים רבים. החלום שלה הוא שלפחות אחת מהתרופות החכמות הביו-ננוטכנולוגיות שהיא מפתחת במעבדה תבשיל לכלל תרופה שתרפא גם בני אדם, ולא רק עכברים. עד כה המחקר בעכברים הצליח להרעיב את הגידול הסרטני בכך שקטע את יצור כלי הדם שבו הוא החל, בלי לפגוע בעכבר עצמו. כדאי לכולנו לקוות שבתוך כמה שנים יצליחו גם הניסויים הקליניים העתידיים בבני האדם, וכך אפשר יהיה להפוך חלק כ-250 סוגי הסרטן הקיימים כיום, למחלה שאפשר להמשיך לחיות איתה.

======================================================================================

פרופ' גוטמן, מנתח גידולים סרטניים בשיבא:

הטיפול בסרטן עומד בפני פריצת דרך

 מלהיב ומסעיר ככל שיהיה המחקר של פרופ' סצ'י-פאינרו, השאלה הגדולה היא כיצד מתייחסים אליו הרופאים, אלה חיילי הכוח הקדמי, העומדים יום יום בשדה-הקרב ומנסים לרפא ולהציל את חייהם של חולי הסרטן. פרופ' מוטי גוטמן, מנהל מחלקה כירורגית ב' במרכז רפואי 'שיבא' בתל השומר, העוסק בניתוחים שנועדו לסלק גידולים סרטניים, מספר על הרבה תיסכול. "בתור קלינאי, אני חווה תיסכול ותמיד תוהה מי מהחולים, שמגיעים אליי יינצל ומי לא. יש מקרים רבים, שבהם אתה רואה שני אנשים, לכל אחד מהם אותו גידול לכאורה, אפילו באותו גודל ואפילו באותו שלב, ופעמים רבות אנחנו מצליחים להציל את חייו של האחד, אבל החולה השני, שלכאורה היה באותו מצב, מת".

 עוד כמתמחה, ערך פרופ' גוטמן מחקר, שהצליח לאפיין גנים שונים, המתבטאים בסוגי סרטן שונים, אבל לדבריו, העידן הנוכחי של חקר הסרטן ובעקבותיו סל הטיפולים שיגיע, עומדים לשנות את המצב. במשך עשרות רבות של שנים, הוא אומר, בחנו את הסרטן דרך המיקרוסקופ בניסיון לדעת עליו הרבה כמו את מידת הפולשנות שלו, אבל בעקבות ההתפתחות של השנים האחרונות של המחקר, ובעיקר ברמה המולקולרית של התאים, מבינים יותר ויותר את הפרופיל המדויק שלו, וההבנה הזו כבר הניבה תרופות שונות ובהן 'הרצפטין' לחולי סרטן שד עם ביטוי חלבוני מסוים או 'גליבק' – עבור ממאירויות שונות עם חלבון מסוים, המנוטרל על ידי התרופה, והחולים האלה מחלימים.

 מהו השלב הבא?

"הצעד הבא הוא לא רק לדעת, שבמחלה מסוימת יש חלבון מסוים, אלא ממש לאפיין את הגידולים באופן אינדיבידואלי, להבין מה החותם של של גידול סרטני מסוים ואיזה גנים הוא מבטא ואיזה חלבונים הוא מייצר, וכאן נכנסים לפעולה המדענים השייכים לדור החוקרים הצעירים והמבריקים, שאותם מייצגת נהדר פרופ' רונית סצ'י-פאינרו. הם מצליחים לחדור עוד יותר – לעומק המבנה המולקולרי של הגידול של חולה ספציפי".

 פרופ' גוטמן והצוות שלו שותפים למחקר של רונית ובזמן הניתוח הם לוקחים דגימה מהגידול ומעבירים למעבדה שלה, ובכך מאפשרים לצוות החוקרים לנבור בקרביים המולקולריים של הגידול הסרטני המסוים או של הגרורה הסרטנית המסוימת, ושם מבצעים לה אנליזה מדוקדקת במטרה לקבל תעודת זהות ספציפית של הגידול המסוים ושל הגרורה, שלעתים קרובות שונה מהגידול הראשוני, "וזה פתח הכרחי לעתיד כדי למצוא דרכים, כלומר תרופות, שיידעו לנטרל את הגידול", הוא אומר.

 במקרים אחרים, מספר פרופ' גוטמן, יש חולים שהגידול הסרטני שלהם מפתח עמידות נגד התרופה, והאנליזה המדוקדקת שעורכים לגידול רונית ואנשי צוותה יודע לספק פיענוח מדויק של הגידול, מה שבעתיד יאפשר לפצח את העמידות שלו. "הגדולה במחקר של רונית שהוא לא רק מסתפק בלחקור כדי לדעת, אלא זה מחקר שיגיע לפסים מעשיים מאוד של ניסיון לפתח תרופה, לפתח טיל מונחה ננו-גנטי, שיחדור לתוך המולקולה, לתוך המנגנון שזה עתה פיענחנו, וינטרל אותו. וזה מלהיב, ועתיד לקרב אותנו לעידן של רפואה מותאמת אישית, שבה אוכל לדעת מראש, באמצעות בדיקה שתעמוד על החותם הגנטי המסוים של הגידול אצל, נגיד, חולה בסרטן הלבלב, וכך נוכל לדעת אם החולה הזה צריך ניתוח או שהוא יכול להסתפק בתרופה. זה מקרב אותנו לעידן של רפואה הרבה יותר אינטליגנטית", אומר פרופ' גוטמן.

 "תחשוב איזה דרך עברנו, מהכימותרפיה  שהתגלתה במקרה בזמן מתקפה של גז חרדל, שזה רעל גס ביותר, אבל עובד לעתים, לבין העידן שאנחנו צועדים אליו של הבנה של החותם הספציפי של גידול מסוים, ופיתוח טיל מונחה שיהרוג אותו ורק אותו", הוא אומר. פרופ' גוטמן מתייחס לקבוצת חיילים שבזמן מלחמת העולם השנייה הותקפה בגז חרדל (חרדל חנקני), ובבדיקות שנעשו להם מאוחר יותר התגלה כי יש להם ספירה נמוכה של תאי דם לבנים. זה הוביל לניסוי שנערך בשנת 1940 שבו לחולים, שסבלו מלימפומה מתקדמת, הוזרק חרדל חנקני, שהוא נגזרת של גז חרדל, ובעקבות זאת פחת באופן ניכר מספר התאים הסרטניים בדמם. אמנם, לאחר זמן, חזרה המחלה, אבל הרעיון הזה הוביל חוקרים בכל העולם לפתח ולשכלל תרופות כימותרפיות רבות, שעובדות על אותו עקרון – ניסיון להרוג את הגידולים הסרטניים באמצעות רעל, במחיר של תופעות לוואי קשות, אבל עדיין נסבלות ולרוב לא ממיתות, של החולים.

 ======================================================================================

ניצחון הסרטן עולה לו בחייו. מה ההיגיון?

עם ירון ניב פרופסור לרפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה באוניברסיטת ת"א ומנהל המרחב לגסטרואנטרולוגיה של המרכז הרפואי רבין

 במבט מטא אבולוציוני, יש פה חידה: הגידול הסרטני, שמצליח להקים התנחלויות ולבסס אותן, אותן גרורות, עובר בדרך אבולוציה מזורזת המצליחה לחמוק מהכימותרפיה, אבל הוא "כל כך מצליח" עד שהוא הורג את הגוף המאחסן אותו, בעל חיים או אדם. מה הרציונל האבולוציוני של "ההצלחה" הזו? או שמא זה מנגנון אוטומטי שברגע שיש טעות אקראית שהסתננה ושרדה בחלוקת התא – מכאן ואילך הכל נעשה באופן אוטומטי?

 פרופ" ירון ניב: "השאלה שלך מעניינת ביותר. מה שמאפיין גדילה ונדידה של תאים הם תהליכים ביולוגים השולטים בהתנהגותם. קיים שווי משקל בין תהליכים שהעיקריים שבהם הם שגשוג (התחלקות, פרוליפרציה), התמיינות לסוג מסויים רקמתי (דיפרנציאציה, למשל לתאי שומן בשכבת השומן), נדידה (מיגרציה ממקום הגידול הראשוני ישירות לרקמה מסביב או דרך דרכי הלימפה והדם לבלוטות לימפה ולאיברים מרוחקים), מוות תאי מבוקר (אפופטוזיס) ומוות תאי בלתי מבוקר (נמק). בכל רקמה קיים שווי משקל דינמי בין התהליכים האמורים, ומה שמאפיין תא סרטני שבו התהליכים האגרסיביים מתגברים – הוא אינו עובר התמיינות לתא רקמתי מהוגן, הוא מתחלק באופן בלתי מבוקר, הוא נלחם במוות התאי המבוקר (ומונע אפופטוזיס ע"י תהליכי הגנה מפותחים), הוא נודד באגרסיביות (דרך הממברנה הבזאלית של הרקמה), וחודר לזרם הלימפה והדם, וכך הוא יכול להתיישב בבלוטות לימפה ובאיברים מרוחקים, שבהם יש תנאים לשגשוג מהיר וליצירת גרורות. נכון, קיומו תלוי באספקת לימפה ודם, המביאים לו את מקורות האנרגיה. במידה ושגשוגו כל כך מהיר, שאין אפשרות לפתח בקצב זה כלי דם חדשים ("אנגיוגנזיס"), הרי יווצר נמק (מוות תאי לא מבוקר) ותאי הסרטן ימותו. הדבר קורה הרבה דווקא במרכזי גידולים, שגדלים מעל ליכולת אספקת האנרגיה. האנלוגיה שלך לפרזיט, המכלה את המאכסן היא יפה ומעניינת, אם כי לא לגמרי מדויקת. ההתחלקות הבלתי מבוקרת ובלתי מותאמת למקורות האנרגיה היא שתביא בסופו של דבר להאטה בשגשוג הגידול או לנמק ולמוות של חלקים ממנו".

 האם ברקמת התאים הסרטניים יש מנגנון של הקרבה עצמית לטובת הצלת הכלל, כפי שהוא קיים בחלק מהאורגניזמים האחרים, וגם בחיידקים. אם כן, האם זו השערה או שזה הוכח באופן מובהק?

 "אין צורך במנגנון כזה כי כל תאי הסרטן זהים. מדובר בזהות במיבנה הגנטי ובהסתמנות החלבונים אשר שגשוגו מביא לגידולים. מותו של תא זה או אחר איננו מורגש ואיננו מהווה משום "הצלת הכלל" כי אין שונות בין תא שמת לאחיו שהוא תאומו הזהה. מוות תאים לא מתוכנן (נמק) קורה בכל גידול, בהתאם לגודלו, כאשר אין די מקורות מזון להחזיק את כל תאיו בחיים".

 ערכת מחקר בדבר הקשר שבין דלקות חוזרות ונשנות לבין הופעת סרטן. שאלת כמות: ממתי היתה היפותיזה כזו וממתי זה אושש שוב ושוב? או שקודם התגלה המנגנון ורק אז הבינו שזו תכליתו

 "הקשר בין דלקת כרונית להתפתחות סרטן ("קרצינוגנזיס") היא תצפית קלינית ידועה במחלות שונות שתוארו באופן אינדיבידואלי. הדבר נצפה ברקמות שונות ובאברים שונים והדוגמאות רבות מני ספור. דלקת במעי הגס (קוליטיס אולצרוזה) עלולה לפתח סרטן במעי הגס, דלקת בכבד (עקב הפטיטיס C, הפטיטיס B, כבד שומני, הפטיטיס אוטואימונית) יכולה לפתח סרטן הכבד(הפטוצלולאר קרצינומה),מחלה דלקתית של הלבלב או של דרכי המרה יכולה לפתח סרטן לבלב או סרטן בדרכי המרה, בנוסף, גם דלקת של הוושט (ושט ע"ש ברט), דלקת של צוואר הרחם, דלקת שלפוחית השתן, דלקת כליות, דלקת כרונית בריאה ודלקת מסוימת במוח. רק לאחרונה התגבש הקונספט של דלקת כרונית ארוכת שנים והתפתחות סרטן עקב גירוי התאים באופן מתמיד ע"י תוצרי הדלקת. כעת, כאשר המנגנון ידוע, וחלק ניכר ממקרי הסרטן נגרמים בעקבות דלקת כרונית, הרי מאמץ מטבולי בדלקת יביא למניעת התפתחות סרטן. למשל חיסול החיידק הליקובטר פילורי בקיבה ימנע התפתחות סרטן הקיבה".

 מהו בדיוק הקשר? האדם הפשוט יניח שאיבר מסוים, שנתקף שוב ושוב בדלקות, מקבל מין חולשה. מזה עלול להתפתח סרטן?

 "אין מדובר ב 'גלי התקף' או "צונמי", אלא בתהליך כרוני מתמשך. בדלקת יש גיוס של תאים ספציפיים לאזור החולה  (לימפוציטים מסוגים שונים, תאים דנדריטים, נאוטרופילים ואחרים). לתאים אלה חשיבות במנגנון החיסוני, הגנתי, של הגוף על כל סוגיו (הגנה מיידית שקיימת או הגנה נרכשת). לעיתים הפעלת-יתר של תאים אלה תביא להפרשת חומרים בלתי רצויים לרקמה, שיגרמו לשגשוג תאים בלתי מבוקר, מצד אחד, והם לא יצליחו לסלק את הסוררים, מהצד השני. יש תקשורת בלתי פוסקת ברמה התאית בין תאי החיסון/דלקת לבין תאי האפיתל, הבונים את הרקמה שמהם מתפתח הסרטן. לאחרונה למדנו גם שתאים ממח העצם (תאי גזע) עוברים למחזור הדם, ומתיישבים באזורי דלקת, ומהם יכול להתפתח סרטן בגלל שיש להם תכונה של שגשוג בלתי מבוקר.

  התובנה הזו – בדבר הקשר בין דלקות לסרטן – יש לה השלכות אופטימיות?

"לתובנות בדרך כלל יש השלכות אופטימיות, לומדים להיערך וללחום. אסטרטגיות המאבק נגד הסרטן משתנות ונעשות יעילות יותר ויותר ככל שאנו לומדים למנוע את המחלה טרם התפתחותה. כפי שלמדנו להוריד את כל הפוליפים במעי הגס באמצעות קולונוסקופיה קודם שיתפתח בהם סרטן המעי הגס, כך אנו לומדים לטפל בדלקת כרונית במעי הגס באמצעות תרופות שימנעו את התפתחות הסרטן. יש עדויות המתרבות, המראות כי טפול קבוע בתרופה מסוג אמינוסליצילאט מונעות את התפתחות הסרטן במעי הגס, כמו גם תרופות מסוג מעכבי דלקת ספציפים (מעכבי COX2) ימנעו חזרת פוליפים ויש עוד דוגמאות".

 

5 תגובות על “רונית סצ'י-פאינרו – הרקדנית שמרעיבה את הסרטן

  1. תומר
    אוקטובר 9, 2012

    יש עשרות מחקרים פורצי דרך בסרטן בעולם וגם בישראל וזו אינה פעם הראשונה שאתה מתמקד בחוקרת זו, שבינתיים הראתה תוצאות ממש טובות-בעכברים. כתב מדעי צריך להיות אובייקטיבי ולבחון את כל המחקר בנושא ולהתמקד בבני אדם ולא עכברים, ולא להיות יחצ"ן גיוס של חוקר מסוים אלה להראות לציבור גם מחקרים אחרים.
    מקווה שתראה את האור, תומר

  2. dudi goldman
    אוקטובר 10, 2012

    תומר, זו הפעם הראשונה שאני עושה על עבודתה של החוקרת הזו, ושמעה הגיע אליי – ממדענים רבים אחרים.

  3. פינגבק: “Woman of the Year” in Science | Satchi-Fainaro Laboratory

  4. יהודית
    אפריל 2, 2013

    שלום
    נושא חדשני ומרתק
    עורכת סימינריון בנושא, אשמח לקישור למאמרה של פרופ' פאינרו המקורי.
    מייל: yeodit140@walla.com
    תודה
    יהודית

  5. יולי
    יוני 23, 2014

    הנושא מעניין, הלוואי ותימצא תרופה שתהפוך את הסרטן למחלה כרונית, לצערי איבדתי את דוד, בעלי האהוב והיקר, אהבת חיי, לאחר שהתגלה בגופו גידול סרטני בריאה, שהתפשט לראש ולאדרנלים.
    שנה וחודש מיום גילוי הגוש בריאה על ידי צילום סיטי אקראי, הרג הסרטן את בעלי האהוב והיקר, ובעלי היה אדם חזק, עסק בפיתוח הגוף בחדר כושר, היה שוחה וצולל מתחת למים, ופתאום, באמצע החיים, התגלה גוש בריאה, והיום נותרתי לבדי, ללא אהבת חיי. כל הדיבורים שלנו עם הרופא שטיפל בו, ובקשתנו ותחנונינו, שיינסה לתת תרופות חדשות, שיינסה להכליל את בעלי בניסויים בתרופות חדשות, עלו בתוהו, ופרט לטיפולי כימותרפיה והקרנות, לא טופל בעלי בטיפולים אחרים. בעלי התמודד באומץ עם המחלה הארורה, אולם, לצערי הרב, המחלה הכריעה אותו, והוא רק בן 53 – יהי זכרו ברוך

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-אוקטובר 4, 2012 מאת ב-המחר הנועז ותויגה ב-, , , .