רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

אופיום להמונים

שיעור ההתאבדות הגובר במדינות המערב מוביל את הרופאים לפתרונות לא שגרתיים, והם מגלים מחדש את היתרון של תרופות המבוססות על סמי הזיה. בכנס בינלאומי שנערך לאחרונה בתל–אביב נחשפו מחקרים שלפיהם קטמין, במקור סם להרדמת סוסים, יעיל במניעת דיכאון אובדני; אל–אס–די ופסילוסיבין, המצויים בפטריות, מסתמנים כתרופות המשפרות את מצב הרוח. ובישראל: מחקר חדש מגלה את יעילות הטיפול הרפואי באופיום

מאת: דודי גולדמן

אין דרך נעימה להגיד את זה, אבל 90% מכל המתאבדים במערב, כולל בישראל, הם אנשים שסבלו – בין אם הם אובחנו ככאלה לפני מותם ובין אם אובחנו רק לאחר מותם – מאיזו שהיא הפרעה, פסיכופתולוגיה, בלשון הפסיכיאטרים. מדובר ב-9 מכל 10 מתאבדים, מה שאומר שזה כולל כל מיני גיבורים לשעה, שהתאבדו או על רקע מאבק פוליטי או על רקע מאבק למען צדק חברתי. השם המדויק של הפסיכופתולוגיה המסוימת של המתאבדים אינו משנה, זו יכולה להיות הפרעה דו-קוטבית או סכיזופרניה, אבל בכל מקרה, בסופו של דבר, מדובר בדיכאון אובדני, שבהינתן צירוף נסיבתי מסוים הוא מוביל להתאבדות. "הסיפור העצוב הוא שעד היום אין תרופה יעילה, שמטפלת באובדנות. יש תרופות שונות, המיועדות נגד דיכאון, כמו משפחת התרופות מעכבות ספיגת סרוטונין חוזר ("פרוזק", "ציפרלקס" ואחרות), אבל אלה מתחילות להשפיע רק אחרי כמה שבועות, אבל בינתיים האדם האובדני עלול להתאבד, ולנו אין מענה שיכול לעצור את זה", אומר הפסיכיאטר פרופ' גיל זלצמן, מנהל חטיבת ילדים ונוער ומנהל מחלקת יום לנוער במרכז לבריאות-הנפש גהה.

פרופ' זלצמן אירח לפני כשבועיים בתל אביב את הכנס האירופי למניעת אובדנות וגם עמד בראשו, ולכנס הגיעו עשרות חוקרים ופסיכיאטרים, שהציגו את עבודות המחקר האחרונות והמעניינות בתחום ואת הצפוי לנו במדף התרופות בעתיד. אחת העבודות המרתקות ביותר שהוצגו בכנס, שהתקיים בתל-אביב, היתה של קבוצת חוקרים מ"מאיו קליניק" בארה"ב. "הקבוצה הזו בודקת חומר ותיק ומוכר, הנקרא קטאמין", סיפר זלצמן.

 קטמין אינו סם להרדמת סוסים?

"כן, זה חומר ותיק בשימושם של וטרינרים, אבל הוא שימש גם להרדמת אנשים וילדים, ועד היום הוא משמש ברפואת חירום ובחדרי טראומה, אבל הסיפור המעניין הוא שהמחקר פורץ הדרך הזה של החוקרים האמריקנים גילה כי יש לו תופעת לוואי נהדרת – הקטמין משפיע לטובה על המצב הנפשי והרגשי של האדם. בעקבות זאת התחילו עבודות מחקר על אנשים, הסובלים מדיכאון עמיד, ולקחו שתי קבוצות כאלה. לאחת מהן נתנו קטמין במנות קטנות, וזו הקבוצה שהתאוששה ונחלצה הרבה יותר מהר מהדיכאון, בהשוואה לקבוצה השנייה, שהמשיכה להיות מטופלת בתרופות נוגדות דיכאון הרגילות ממשפחת ס-ס-ר-י (ספיגת סרוטונין חוזר), וקיבלה תוספת של פלצבו. כמובן שאף קבוצה לא ידעה אם היא מקבלת קטמין או פלצבו. התרופות האנטי דכאוניות הסטנדרטיות, כמו פרוזק, ציפרלקס ודומיהן, מתחילות לפעול אחרי 6-8 שבועות, ולאדם עם דיכאון קל – יש את הזמן הזה, אבל אם הוא בדיכאון קשה, ואם יש לו דחפים לפגיעה עצמית, לאדם אובדני כזה אין זמן של כמה שבועות, והרופאים הפסיכיאטרים עומדים חסרי אונים בגלל שאין להם פתרון מהיר ומיידי. החוקרים ממאיו קליניק הציגו עבודות, שמהן עולה שהקטמין יכול להיות פתרון לאנשים דיכאוניים עם דחפים אובדניים מאחר שהוא מוציא אותם במהירות מהמצב הדכאוני, ומונע הסתבכות, כי אובדנות היא סיבוך של דיכאון. כקליניקאי, אלה מימצאים מרגשים. כמו שקורה במדע, לאחר הצלחה של עבודה אחת, מתחילות קבוצות נוספות של מדענים מכל העולם לחקור, וממשיכות מהנקודה הזו ואילך, מה שמקדם ומאיץ את הידע".

אם מחקרים נוספים יאששו את המימצא כי קטמין עוזר מאוד, מתי הוא ייכנס לשוק כתרופה הראשונה והמיידית לטיפול נגד דיכאון אובדני?

"אם גם המשך הניסויים בתרופה יצליח, היא עשויה להגיע לשוק בטווח קצר של 3-4 שנים. למזלנו, בזכות העובדה, שזו כבר תרופה קיימת ומאושרת למטרות אחרות, הרי ברגע שהיא תאושר גם לטיפול בדיכאון אובדני, הרי שאנשים בעלי סיכון גבוה יוכלו לקבל אותה כטיפול דחוף, תוך כדי טיפולים נוספים אחרים".

עד היום חשבתי שיש תרופות אנטי אובדניות, למשל ליתיום, שמופיע ככזה בספרים ובסרטי הקולנוע.

"זה נכון. היו שני תכשירים, שייחסו להם תכונות אנטי אובדניות, האחד הוא ליתיום, שבמשך שנים נטען שהוא אנטי אובדני, בעיקר בקרב חולים בי פולאריים (מאניה דיפרסיה), אבל המדענית מאריה אוקנדו מאוניברסיטת קולמוביה בניו יורק, עשתה עבודת מחקר נהדרת, וביצעה השוואה בין ליתיום לדפלפט, שזו תרופה המייצבת מצב רוח, והיא נתנה את שתי התרופות לחולי מאניה דיפרסיה אובדניים, ואף קבוצה לא ידעה מה היא מקבלת, ובמשך שנתיים היא עקבה אחריהם, ובכנס היא הציגה את התוצאות המדהימות שלה".

מהן התוצאות המדהימות שלה?

"התברר כי שיעור האובדנות היה זהה בשתי הקבוצות, ואז עולה שאלה, איך זה שבמשך שנים רבות הציגו המון עבודות מחקר רבות כי ליתיום מונע אובדנות, ואז התבררה התשובה המפתיעה עד מאוד: מאחר שנטילת ליתיום מחייבת את הפאציינט לבוא כל שבוע לבדיקות-דם, אחרת לא תוכל להמשיך לקבל מירשם לתרופה, התברר כי עצם ההגעה שבוע אחר שבוע של הפאציינט לבדיקות, היא שמונעת ממנו להתאבד. אדם מגיע ורואה את האחות, שלוקחת לו דם, והיא מביטה בו, ורואה את מצבו, ואם מצבו רע בעיניה, היא מפנה אותו לרופא הפסיכיאטר, ומזה אפשר להקיש כי גם אולנזפין, תרופה ידועה הניתנת לחולי סכיזופרניה, שגם היא מחייבת בדיקת דם שבועית בגלל שיש חשש שהיא גורמת לדיכוי מח העצם בחולה הנוטל אותה – היא הסיבה שגורמת לירידה במספר ההתאבדויות של הנוטלים אותה, כלומר לא עצם נטילת התרופה הוא שמשפיע, אלא עצם ההגעה שבוע אחר שבוע במשך כל החיים לאחות כדי לבצע בדיקת דם. זה ידע המעניק תובנה מטלטלת".

לדברי זלצמן, המימצאים האלה מתקשרים לעבודה נוספת, שביצעה קבוצת חוקרים מאירופה, ששלחה לחולים אובדניים גלויה כל חודש, ובו נכתב כי מאחר שהם היו במרפאה, הצוות הרפואי פונה אליהם ושואל אותם לשלומם, ובסוף הגלויה צירפו את שם האחות ואת מספר הטלפון ואת שם הרופא ואת מספר הטלפון שלו, והוסיפו כי המרפאה עומדת לרשותם בכל זמן. התברר, כי בקרב חברי הקבוצה, שקיבלו את הגלויה הזו, נרשמה ירידה מובהקת במספר מקרי ההתאבדות, בהשוואה לקבוצת החולים השנייה, שלא קיבלה גלויה, "מכאן אתה למד על החשיבות העצומה בשמירה על קשר קבוע עם מטפל יציב בקרב חולים אובדניים", אומר זלצמן.

מה בכלל שיעור האובדנות במערב ומה כיוון הגרף?

"שיעור האובדנות במערב נמצא בעלייה מתמדת ומדאיגה, באירופה כל 6 דקות מתאבד אדם, ובמדינות שיש בהן כעת משבר כלכלי, כמו יוון וספרד, המספר הוכפל עד שולש. כך המצב גם בישראל, למרות שאין נתונים מדויקים על כך עדיין, אבל הנחת העבודה שהגידול בישראל הוא כמו הגידול במערב והוא נע בין 10-20 אחוזים בשנה. הנתון המדאיג ביותר שמספר המתאבדים בישראל ובמערב עלה על מספר האנשים הנהרגים בתאונות דרכים, וזו הפעם הראשונה בהסטוריה הרשומה שזה קורה, וזה נתון שמתחיל וממשיך בשנים המאוד אחרונות".

מה ההסבר שדווקא במדינות רווחה שיעור ההתאבדויות כה גדול, לעומת מקומות קשים באמת כמו קוסובו בזמנו או עזה?

"במלחמה שיעור ההתאבדות יורד, וכך גם בכל פעם שיש איום חיצוני. לגבי עזה או בהודו או בכפרים המרוחקים בסין אין נתונים, אבל בסין יש עלייה בשיעור ההתאבדויות, בעיקר בקרב נשים".

מי מתאבד יותר – נשים או גברים?

"שיעור הנשים המנסות להתאבד גדול פי חמישה עד פי עשרה משיעור הגברים המנסים להתאבד, ועדיין שיעור הגברים המתאבדים גדול פי שניים עד פי חמישה מאשר מספר הנשים המתאבדות, חוץ מאשר בסין, שזו המדינה היחידה בעולם, שבה יותר נשים מתאבדות מגברים".

יש סמנים גנטיים בקרב מתאבדים פוטנציאליים?

"כן, אחת העבודות בכנס, שאני עצמי בשיתוף עם חוקרים מניו-יורק הצגנו, היתה של מחקר שהראה כי במוחם של מתאבדים יש 14 סמנים גנטיים הנמצאים בו בהשוואה למוחם של אנשים שלא התאבדו. הרצנו קבוצה אחת של ד-נ-א שלקחנו ממוחות של מתאבדים בצ'יפ גנטי וקבוצה נוספת של ד-נ-א שלקחנו ממוחות של מתים שלא מהתאבדות, וסרקנו 60,000 סמנים גנטיים שונים, וגילינו באופן מובהק 14 סמנים גנטיים, שאיפיינו את מוחם של מתאבדים".

אז יש אנשים, שנולדים עם מועדות להתאבדות?

"יש מרכיב גנטי, ובהסטוריה ידועות משפחות, שמספר המתאבדים בהן גדול, כמו למשל משפחת המינגווי, אבל זה כמובן לא גורלי, זו אינטגרציה שמיעוטה גנטית ורובה סביבתית נסיבתית. כאשר לאדם עם מרכיב גנטי יש צירוף נסיבתי של אירועי חיים קשים, כמו איבוד אהוב, פיטורין, אהבה נכזבת, הסתבכות כלכלית או משפטית, וכאשר כל זה "מתיישב" על המרכיב הגנטי, זה עלול להוביל לעתים לאובדנות. אבל זה בדיוק כמו במחלות גופניות, למשל סוכרת, אתה יכול לשאת את הגן הזה, אבל אם לא תתקרב לעוגות קצפת – לא תחלה בסוכרת, מדובר בשילוב גנטי ונסיבתי. בכל מקרה, כרופא מטפל אני שמח על המשך המחקר בקטמין, כי ייתכן מאוד שאנחנו צועדים לראשונה בהסטוריה לקראת תרופה שתמנע אובדנות ותציל חיים במובן הכי מילולי".

כשלעצמו, במצבו "הטבעי" הקטמין הוא סם מסוכן ונמצא בפקודת הסמים המסוכנים בדרגת חומרה גבוהה. הוא סונטז לראשונה בשנת 1962 במעבדות של יצרנית תרופות במסגרת ניסוי למצוא סם הרדמה חלופי לפי-סי-פי ("אבקת מלאכים"), שנחשב כמעורר הזיות. במלחמת ויטנאם הוא נוסה על חיילים כסם הרדמה לניתוחים דחופים, ולימים נעשה בו שימוש לצרכים חברתיים אישיים, ומדובר בסם הזייתי מסכן חיים, והוא שייך לאחד מהחומרים, שמהם פושעים מכינים את "סם האונס", מאחר שהוא גורם לשיכחה זמנית. במחקרים המדעיים והרפואיים החדשים מנוטרלות כמובן ההשפעות השליליות.

מחקר אחר, אשר מנסה להשתמש בסם המוגדר מסוכן, והפעם מדובר באופיום סינתטי (בופרנורפין), כדרך לטיפול בדיכאון אובדני, נערך בבית החולים הפסיכיאטרי "אברבנאל" בבת-ים, ועומד להסתיים בעוד חודשיים שלושה. את המחקר עורך פרופ' יורם יובל, אשר יחד עם פרופ' גל ריכטר לוין, עומד בראש "מכון המוח לחקר רגשות" באוניברסיטת חיפה. המחקר מבוסס על ידע מוקדם, ולפיו אנדורפינים, שהם חומרי דמויי אופיום, המופקים באופן טבעי במוח, משככים לא רק כאב גופני, אלא גם כאב נפשי. במצבי דיכאון, כמו במצבי אבל ופרידה, מתחוללת הפסקה ב"אספקה הפנימית" של אנדורפינים, והכאב הנפשי עלול להיות בלתי נסבל, עד כדי אובדנות. זה מאות שנים יש עדויות כי חומרים ממשפחת המורפין, כולל אופיום, אשר בכוחם "לחסום" מצבי מצוקה, והפסיכיאטר אמיל קרפלין כתב בשנת 1904 כי "השימוש באופיום מקל את המצוקה במקרה של מחשבות אובדניות. צריך לעלות לאט לאט במינון, ואז להפחית אותו בהדרגה". הוא לא היה היחיד: כבר משנת 1850, נחשב האופיום לטיפול יעיל בדיכאון. הוא הומלץ למטרה זאת בספרות הפסיכיאטרית הכללית, ונעשה בו שימוש כנוגד דיכאון יעיל עד שנת 1956. אבל השימוש באופיום פסק לאחר שהתבררו מימדי ההתמכרות אליו, וגם בעיית מינון-היתר, שאם עוברים אותו, מתים. בשנות ה-50 של המאה שעברה החלו להיכנס לשימוש נוגדי הדיכאון המוכרים היום, והם החליפו את האופיום, אבל בשנים האחרונות החל להתברר הקשר המוחי בין כאב גופני, כאב נפשי, ודיכאון, והעניין בחומרים דמויי אופיום התעורר מחדש. חוקר אמריקני, פרופ' יאק פאנקספ, שהיה אורח המכון לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה, הציע להשתמש בחומר הנקרא בופרנורפין לטיפול בדיכאון. מדובר באופיואיד סינטטי, כלומר סוג של אופיום מלאכותי, בן "הדור השני", והוא עשוי להיות טיפול גם באובדנות.

איור: גיא מורד

המחקר מבוסס על הבנה שהשיגו מדענים כבר לפני 30 שנה על המנגנון המולקולרי, שבו עובדות התרופות הנרקוטיות, ואז התברר עד כמה הן מחקות את המוח – על האנדורפין המשוכלל שלו. שני יתרונותיו של החומר הזה, בופרנורפין, הם שקשה להתמכר אליו, כי ככל שלוקחים ממנו יותר – במקרה של מכור – הוא חוסם את הפעילות של עצמו, וגם שאין בעיה של מוות בגלל מינון-יתר, ובשנים האחרונות משתמשים בו גם בטיפול נגד כאבים גופניים וגם במכונים לגמילה מסמים. החומר החדש-ישן הזה, שעיני החוקרים נשואות אליו, הוא "יתום", כלומר חברות התרופות אינן יכולות לרשום עליו פטנט, מאחר שזה חומר מוכר, ולכן אין להן מוטיבציה להשקיע כסף על מנת לחקור או לפתח תרופות על הבסיס שלו, ולמזלנו יש עדיין גופי מחקר ציבוריים ולא מסחריים, כמו אוניברסיטאות, ובמקרה הזה המכון לחקר הרגשות באוניברסיטת חיפה, המבצע מחקר חשוב כזה.

עצם המלים סמים מפחידה, ובמידה גדולה של צדק, אנשים רבים, אבל לאורך ההסטוריה הסמים לא היו מחוץ לחוק. הפסיכיאטר ד"ר גל שובל, רופא בכיר בבית החולים גהה וחוקר באוניברסיטת תל-אביב, אומר כי רק בשנת 1914, הם הוצאו לראשונה אל מחוץ לחוק. "היו אלה האופיאטים (חוק האריסון, ארה"ב). בשנים הבאות הלכו והוצאו משימוש עוד ועוד חומרים. אפילו האלכוהול הוצא משימוש למשך שנים לא מעטות בארה"ב ובשאר מדינות ("חוק היובש") בשל הקשר שלו לאלימות, תאונות והתאבדויות, אך מאחר שהדבר חיזק את המאפיה, חזר האלכוהול להיות חוקי", הוא אומר.

לדבריו, כדאי לזכור, כי הנזק העיקרי לאנשים הוא דווקא מחומרים חוקיים, ולא מסמים בלתי חוקיים, ובין החומרים המסוכנים ביותר הוא מונה אלכוהול, חומרים נדיפים, שימוש לרעה בתרופות הרגעה, שימוש לרעה בתרופות ממריצות כמו ריטלין). "השינוי של החברה ביחס לחומרים אלה נתפס כחלק מתהליך, שבו החברה התחילה להשתמש בחומרים האלה באופן אחר, שנגד את השימוש בחומרים אלה שהיה במשך מאות ואלפי שנים מוגבל להקשר התרבותי. למשל, קנאביס ואופיום שימשו בטקסים דתיים, לצורכי פולחן, כתרופות שינה, כחומרים מרגיעים או כחומרים נגד כאב ונגד פירכוסים. עד המאה ה-20 היו משתמשים רבים, שתועדו שנהנו משימוש בחומרים ה"קשים" ביותר, ובני משפחת המלוכה בבריטניה עישנו אופיום, אבל כנראה שהם עשו בזה שימוש מתון, ולא "בלי גבולות" כמו היום", הוא אומר. לדבריו, זה נכון כי המדענים חוזרים היום חוזרים לבדוק את השפעות היעילות של מרכיבים שונים בחומרים, שהוגדרו כמיכלול כ"סמים מסוכנים". למשל קנאביס, שיש בו עשרות חומרים שונים, וייתכן שלחלקם יש השפעה רפואית חיובית. יתכן שהחמצנו אותם כי היינו עסוקים בהשפעות הרעות של החומר, שמטבע הדברים מאפילות על הסגולות של הצמח. אנחנו מתכוונים בקרוב לבדוק את השפעתו של מרכיב מסוים בקנאביס , שנקראCBD (קנבידיול) – כטיפול בדיכאון וחרדה. זה עולה בקנה אחד עם היעילות של מריחואנה רפואית, שהיא כנראה לא מבוטלת", הוא אומר.

בשנות ה-60 הטיף הפסיכולוג האמריקני המפורסם, ד"ר טימותי (טימי) לירי בעד השימוש בסמים כדרך להשיג מודעות גבוהה, והוא חקר בעיקר LSD וגם את החומר פסילוסיבין המופק מפטריה. אבל בלחצם של הוריהם של הסטודנטים, שאותם לימד במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת הרווארד, הוא סולק ולימים, כאשר השימוש בסם ההזייה הזה "ירד לרחוב" והפך נפוץ, בעיקר בקרב ההיפים, הטיל המימשל הפדראלי איסור על המשך המחקר בסמי הזייה. גם בישראל נעשה שימוש בשנת 1987 בל-ס-ד והפעם נגד פוסט טראומה וסיוטים. את הטיפול ערך רופא הולנדי ד"ר באסטיאנס, והמטופל היה הסופר המפורסם ק צטניק, ששמו האמיתי היה יחיאל דינור, שעבר שנתיים מסויטות במחנה ההשמדה הנאצי אושוויץ בפולין. לאחר הטיפול, שהתבסס בין היתר על ל-ס-ד, העיד הסופר הישראלי, שבינתיים נפטר, כי במידה רבה נפטר מסיוטיו. את רשמיו וניסיונו בטיפול הוא כתב בספר "צופן אדמע".

את הל-ס-ד גילה הכימאי השוויצרי ד"ר אלברט הופמן בשנת 1938 והוא גם ניסה אותו מספר רב של פעמים, והוא עצמו חשב שיש לחומר הזה, שהוא הצליח לסנטז מפטריה מסוימת, הגדלה על חיטה, סיכוי טוב לשמש למחקרים פסיכיאטריים לתועלת האדם. הוא עצמו עבר עשרות "טריפים" בניסיון לחקור את השפעות החומר ואת הרחבת התודעה שלו עצמו. אגב, גרם אחד של החומר יכול לסמם בין 10,000 עד 20,000 איש למשך חצי יממה. הופמן גילה כי הרכבו הכימי של הסם דומה לזה של פטריות פסיכדליות וצמחים, שבהם השתמשו האינדיאנים במכסיקו בטקסים דתיים. הופמן, למרות עשרות הטריפים שעבר עם החומר אבל בצורה מתונה מבוקרת ומושכלת ויחד עם חברים פסיכיאטרים ורופאים, מת לפני ארבע שנים בגיל 102 בריא וצלול. הופמן חשב כי החומר הזה אינו מתאים לשימוש המוני של אספסוף צעיר ופרוע, אלא לשימושם של או מדענים או יוצרים כמו חברו הסופר אלדוס האקסלי או לאנשים סקרנים ובוגרים הרוצים להתנסות בהרחבת התודעה. כאמור, הזליגה הפראית של החומר לרחוב והשימוש ההמוני והפרוע שנעשה בו, הביאו את המימשל האמריקני להטיל וטו על המשך המחקרים כדי למנוע נזק מצעירים רבים. אבל כנראה שעם מי האמבטיה, נשפך בטעות מרוב היסטריה גם התינוק עצמו, ובשנים האחרונות חוזרים מחקרים רבים בארה"ב, בין היתר באוניברסיטת ג'ון הופקינס, ומנסים אותו במינונים זעירים כתרופת ניסיון אחרי פוסט טראומה, נגד דיכאון, נגד חרדות בכלל ונגד חרדת מוות בפרט, למשל בקרב חולי סרטן סופניים. ההסטוריה גם יודעת לספר, אף שאלה עובדות שלא נבדקו לפי המתודה המדעית, אלא מדובר בדיווחים אישיים, על שימוש בסם שהיטיב עם היצירתיות. זוכה פרס נובל, פרנסיס קריק, כך מספר הביוגרף שלו, השתמש בחומר ובזכות זאת התרחבה התודעה שלו ובפרץ יצירות "נפל לו האסימון" והוא הבין את המיבנה של הסליל הכפול של שרשרות הד-נ-א שלנו, ובזכות זה הוא קיבל יחד עם עמיתו המדען פרס נובל. גם סטיבן ג'ובס, האיש היצירתי מחברת "אפל", שהתבגר בשנות ה-60 הפרועות ושטופות הטריפים בחוף המערבי של ארה"ב, כי ל-ס-ד היא אחת משלוש החוויות החזקות והחשובות שעבר בחייו, לשמחתו.

כיום חוקרים בארה"ב סמים "מסוכנים" נוספים ובהם DMT וגם MDMA וגם פסילוסיבין המופק מפטריה ונחשב אף הוא חומר הזייתי. מדובר במחקרים רציניים עם כסף ומדענים רציניים במעבדות של אוניברסיטאות גדולות כמו אוניברסיטת ניו יורק, אוניברסיטת ג'ון הופקינס ואוניברסיטת קליפורניה בלוס-אנג'לס, ולאט לאט נבנה מסד ידע הבודק את האפשרויות לבודד מהחומרים האלה חלקים שייטיבו עם אנשים הסובלים משורה ארוכה של פסיכופתולוגיות שלרפואה אין כיום מענה יעיל.

בקיץ שעבר נערך מחקר, למרות התנגדות חריפה של הפנטגון, על קבוצה של חיילי צבא ארה"ב, ששבו מאפגניסטן עם תסמונת דחק פוסט טראומטית והם קיבלו אקסזי טהור, והתוצאות הראשוניות שטרם פורסמו בכתבי העת המדעיים, מראות תוצאות מעודדות בשלב הזה. מחקרים אחרים שנעשו וממשיכים להעשות במוסדות מחקר אקדמיים בארה"ב על הפסילוסיבין מראים כי בכוחם לחולל שינויים התנהגותים טובים כמו אלה המתקבלות בטיפול פסיכולוגי ממושך ובעיקר הם נמצאו יעילים כטיפול הרגעה לפושעים וכטיפול יעיל מהתמכרות לאלכוהול.

במחקר אחר, הנערך זה 35 שנה בפסילוסיבין ואשר פורסם בכתב העת המדעי "רשומות הפסיכיאטריה", הראו החוקרים כי שימוש מושכל ומתון ושיטתי של מתן פסילוסיבין לאנשים שיפר את מצב הרוח שלהם ובעיקר בקרב חולי סרטן בכך שהוא עימעם עד הוריד את שמיכת החרדה שעטפה וחנקה את חייהם.

"פסילוציבין, חומר המופק מפטריה, דומה מאד מבחינה כימית לל-ס-ד", אומר הפסיכיאטר פרופ' יורם ברק. לדבריו, וכבר בשנות ה50 נעשה בו שימוש ככלי עזר בתהליך הפסיכותרפיה. "בשנים ההן הנחת העבודה של המטפלים היתה כי הפסילוציבין "מקטין הגנות" או בשפה המודרנית -קוגניטיבית – הוא מפחית את הבקרה העילאית ברגשות. קבוצת המחקר בראשותו של פרופ' דייויד נאט מהקולג' המלכותי לרפואה באנגליה מובילה מחקר חדשני לאפשרות השימוש בפסילוציבין בפסיכותרפיה. פרופ' נאט נחשב על ידי רבים כפסיכופרמקולוג המוביל בעולם המערבי. הוא איש חייכן, שמנמן ואוהב ללגום בירה טובה כשמזדמן. זה שנים רבות הוא פורץ דרך בהסתכלויות חדשניות על חומרים הפעילים במוחותינו. קבוצת המחקר שאותה הוא מוביל החלה בפיענוח ההשפעה המוחית של פסילוציבין", מספר פרופ' ברק. לדבריו, בעזרת הדמיה מוחית מורכבת הראו החוקרים כי הפסילוציבין מנתק את השליטה של קליפת המח המיצחית מהמערכת הלימבית. למעשה ניתוק זה הנגרם על ידי הסם פסילוציבין משחרר את מערכות זכירת הרגש שלנו לפעול ללא בקרה. "לאחר שהובהרה לחוקרים דרך פעולת פטריית הסם, המכילה פסילוציבין, הם גייסו 10 מתנדבים בריאים וסרקו את מוחותיהם לאחר מתן פסילוציבין. המסקנות היו חד-משמעיות: פסילוציבין מעצים ומעשיר זכרונות אישיים. השימוש האפשרי בתכונה זו של פטריית ההזיות הוא רחב, והשנים הבאות ילמדו אותנו לצעוד באופן מבוקר בעולם המרגש של פטריית ההזיות", מסביר פרופ' ברק.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-נובמבר 26, 2012 מאת ב-הכימיה של הנפש ותויגה ב-, , , , , , , .