רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

לחיות כמו מדוזה

זהשער המדובר של הניו-יורק טיימסה היה בקיץ 1988. בין המוני נופשים עולצים וצוהלים ברפאלו, עיירת-קייט בריביירה האיטלקית, אפשר היה להבחין בצעיר גרמני, שערך באותו קיץ מחקר על מחזורי החיים של חסרי חוליות זעירים. זה היה כריסטיאן זומר, סטודנט לביולוגיה ימית בשנות ה-20 לחייו, שהגיע לחוף הים התיכון בקיץ, כשהוא מצויד ברשת פלנקטון, רשת צפופה ללכידת יצורים ימיים זעירים. זומר צלל ואסף מאות יצורים זעירים והניח אותם בזהירות בדלי קטן, ובו מי ים, ושב איתם הביתה. כאשר חזר למעבדה הוא הניח אותם בצלוחיות פטרי, ועקב אחר אורחות חייהם, וכדרכם של מדענים ופרחי מדע, הוא רשם כל מה שראה. זומר הבחין ביצור זעיר אחד, קרוב-רחוק של משפחת המדוזות, בגודל של ציפורן האצבע הקטנה, וראה כי בתגובה לעקה, פציעה או רעב, הייצור הזה לא מת, כמו שאר היצורים שאסף. להיפך, כאשר פוצעים אותו או מרעיבים אותו, הוא חוזר לשלב הקודם, שלב החיים הראשון, המאפיין את חייהם של היצורים האלה, שלב הפוליפ. ואז, בחלוף זמן, כאשר התנאים משתפרים, ואין מי שפוצע אותו ויש מזון בסביבה, הייצור מתפתח בחזרה לשלב הבא של חייו – מדוזה זעירה. ושוב, זומר ניסה לפצוע את היצורים הזעירים האלה ש"השתקמו" באורח פלאי, ושוב הוא הרעיב אותם, והנה, שוב הם נסוגו לשלב החיים הקודם שלהם (פוליפ), וכאשר תנאי הסביבה השתפרו, הם בגרו לשלב הבא בחייהם כאילו כלום.

מאת דודי גולדמן

מסוקרן ומופתע, הראה זומר את המחקר ואת היצורים לעמיתיו במחלקה לביולוגיה באוניברסיטת ג'נואה באיטליה, שבניגוד לזומר הגרמני, הם דווקא התרגשו עד מאוד מעצם הגילוי, והמשיכו את המחקר על היצור הזעיר, שאז היה נדיר יחסית, ובשנת 1996 הם פירסמו מחקר "היפוך לאחור של מחזור החיים". שם הייצור הימי הזעיר הזה הוא טוריטופסיס דורני Turritopsis dohrnii)), ומאז הוא ידוע בשמו העממי "המדוזה שחיה לנצח".

הביולוגים השתאו, שכן הנה התגלה יצור, שיש לו יכולת מופלאה להפוך את תהליך ההזדקנות. כאשר הוא נפצע או סובל רעב או עקה אחרת, השעון הביולוגי שלו מתהפך, והוא הופך את עצמו בהדרגה ממדוזה בוגרת לפוליפ – שלב הינקות בחיי מדוזות – ואז שב וגדל בחזרה בתהליך שהביולוגים קוראים לו טראנס־דיפרנצציה, ונחשב דומה לזה שמתרחש אצל יצורים שונים כמו ההידרה, שיש לה יכולת של רגנרציה, היכולת לחדש רקמות ואיברים שנקטעו או נגדמו. אלא שאצל המדוזה, התגלתה יכולת גדולה וקריטית הרבה יותר – להחזיר לאחור את כל מעגל החיים, ואז לשוב ולחזור ולהיות בוגרת, ובכך היא הופכת להיות בת אלמוות.

 המפגש הזה בין גילויו של אורגניזם בן האלמוות לבין המושג 'חיי נצח' הצית כמובן את דימיונם של בני האדם, שמאז ומעולם שאפו לנעורי נצח, ואם לא – אז לפחות לחיי נצח. זה מתחיל באפוס השומרי על גילגמש כבר במאה ה-27 לפני הספירה, היוצא למסע בעולם בחיפוש אחר הצמח, שאכילתו "תקפיץ" אותו למסלול של חיי נצח (הוא משיג את הצמח, אבל הנחש גונב לו אותו בשנתו), דרך מסורות החניטה המצריים, המיתוסים הנוצריים על החיפוש אחר 'הגביע הקדוש', שעתיד להעניק חיי נצח, דרך הספרות המודרנית, ספרות המדע הבידיוני וכמובן הקולנוע. האדם, המודע להתכלותו ולמותו, ובכך להסתלקותו מארצות החיים, שואף להישאר כאן על פני האדמה כמה שיותר, רצוי לנצח, ואם לא לנצח, אז לפחות להאריך עוד ועוד את מניין שנותיו.

 כמה בכלל אנחנו חיים כיום?

ב-30 השנים האחרונות עלתה תוחלת החיים בישראל ב-9 שנים בממוצע, ונכון לשנת 2010 תוחלת החיים של הנשים (היהודיות) בארץ היא 83.4 שנה ואילו אצל הגברים (היהודים) 79.7 שנה. לפי חישובים שונים, תוחלת החיים ב-100 השנים האחרונות עלתה ב-30 שנה במערב. ישראל נמצאת בין שלושת המקומות הגבוהים בעולם בתוחלת חיים. אגב, דווקא במדינות, שחלק מבני האדם חושבים, לא ברור על סמך מה, שהן מצטיינות ברפואה עממית, שהיא פרי של איזו חוכמה עתיקת יומין, כמו הודו וגם סין, תוחלת החיים בהן נמוכה באופן משמעותי בהשוואה לתוחלת החיים במערב, שבה נוהגת הרפואה המדיצינית המודרנית. ועדיין, למרות הגידול הגדול והרציף במניין שנות החיים שלנו, בני אדם אינם מסתפקים בקיים, ורוצים "להרוויח" כמה שיותר שנים של חיים.

 על רקע זה מושקעים מאמצים רבים, מאמצים המשלבים כשרון, זמן וכסף, במוסדות המחקר והמדע ברחבי העולם וגם בארץ בניסיון לפצח את תקרת הזכוכית של תוחלת החיים. חוקר ישראלי, ד"ר חיים כהן מהמחלקה למדעי החיים באוניברסיטת בר אילן, פירסם לפני כשלוש שנים מחקר שזכה לפירסום בכתב-העת המדעי הנחשב 'נייצ'ר', ובו גילה את הקשר שבין קבוצת חומרים בגוף האדם, הנקראת סירטואינים (Sirtuins), שנשמרו לאורך האבולוציה, והם נמצאים ביצורים חד-תאיים כמו שמרים ומעלה, כלומר גם בתולעים, בזבובים וגם אצל יונקים. המחקר הזה קשר את מה שידוע זה שנים רבות, כי הגבלת צריכת הקלוריות שלנו במידה גדולה, 40-60 אחוז, מאריכה את תוחלת החיים של האורגניזם ושומרת על בריאותו. המחקר הישראלי גילה את הקשר בין הגבלת צריכת הקלריות לבין המנגנון, "המתרגם" את זה להארכת תוחלת החיים. במחקר עלה כי ירידה גדולה בצריכת הקלוריות, כלומר הפחתה של כמעט במחצית מהמזון שבעלי החיים אוכלים, משאירה את הגוף במצב בריא, דוחה הופעה של מחלות גוף ומחלות נוירודגנרטיביות כמו דמנציה לסוגיה ופרקינסון. המחקר גילה כי הגבלה של מספר הקלוריות שבעלי החיים צורכים מפעילה גן מסוים, SIR2, ממשפחת הסירטואינים, שככל הנראה הוא מאותת לתאים, שהם נמצאים במצב של "עקת רעב", ואז מתרחש תהליך של האטה בחילוף החומרים, המתורגם בסופו של דבר להארכה של תוחלת החיים.

 המדענים מסבירים כי את מאמצי המחקר על הארכת תוחלת החיים אפשר לחלק לשניים: מטבוליזם ושמירה על יציבות גנומית. המטבוליזם היא אותה הגבלה קלורית, אבל מאחר שאי אפשר לחיות בתחושת רעב, המדענים גילו כי חומר מסוים מצליח "להוליך שולל" את התא בייצור החי, ולמרות שאינו חווה הגבלה קלורית, כלומר חווה רעב, התא טועה לחשוב כי הוא עובר אותה, וכך מושג אפקט דומה להגבלה קלורית חמורה – גם בלי לבצע את זה. שם החומר הוא רזרבטרול, Reservatrol, והוא מיוצר על ידי עשרות מינים של צמחים בתגובה למצבי מצוקה, הנגרמים על ידי קרינת שמש גבוהה מדיי, או כתוצאה של מתקפה מצד חיידקים או פטריות. במקרה כזה של מתקפה על כמה עשרות מינים של צמחים, הוא שולף את נשק יום הדין, רזרבטרול, ובכך הוא מייצר לעצמו "כיפת ברזל", המגנה עליו. החומר הזה מצוי בגפן היין, גם בעלים וגם בקליפת הפרי, ובאחד מזני הגפנים, מוסקט, הוא נמצא גם בזרעים, ביין אדום, בתותי עץ, באוכמניות ובבוטנים. כיום מייצרים את החומר הזה בהנדסה גנטית לאחר שהחדירו את הגן לייצור בתפוחי אדמה, באספסת ובטבק. עד כה התקבלו תוצאות טובות מניסויים שנעשו על שמרים, תולעים, זבובי פירות ועכברים, והתברר כאמור שהוא האריך את תוחלת החיים של שמרים ושל הזבובים, ובנוסף יש לו פעילות אנטי נגיפית, אנטי דלקתית, הוא הצליח לעכב התפתחות של תאי סרטן-העור בעכברים – בשימוש חיצוני. למרות שלא נעשה מחקר קליני, מחקר בבני אדם, החומר נמכר כתוסף תזונה, למרות שהדבר אינו מומלץ כי עדיין לא ברור מנגנון הפעולה המדויק באדם, ואם עלולות להיות לו תופעות לוואי, ומאחר שהרגולציה בתחום תוספי תזונה אינה קשיחה כמו הרגולציה בתרופות, יש אנשים שקונים אותו.

 כך או אחרת, החומר הזה נחקר בשנים האחרונות במעבדות מחקר רבות בעולם והמטרה כמובן היא להגדיל את גוף הידע המחקרי כאשר הפנטזיה כאן היא בסופו של דבר לייצר כדור, שנוכל לבלוע אותו, והיפותטית נוכל להמשיך להיות שמנים לזלול ולשבוע, בלי לשלם מחירים כמו שומנים בדם, משק סוכרים לא מאוזן, משקל-יתר ושאר תחלואים, שכן הגלולה הזו שתהיה מבוססת אולי על רזבטרול או על נגזרותיו, תצליח "לרמות" את תאי הגוף שלנו, כאילו אנחנו בהגבלה קלורית וכאילו אנחנו אוכלים כל היום רק ירקות, דגנים ופירות.

 כיוון מחקר נוסף בתחום של הארכת תוחלת החיים ושמירה על בריאותם עד הסוף היא חומר אקזוטי שמסתורין רבים קשור בגילויו. מדובר ברפאמיצין Rapamycin. מדובר במולקולה שהופקה מחיידק, שנמצא כבר לפני כ-40 שנה באיי פסחא (איסטר), האי הזכור בזכות פסליו הגבוהים והמוזרים, שתושביו יצרו לפני מאות שנים, שבשפת המקומיים נקרא ראפא-נואי. מתברר כי בכוחה של המולקולה הזו להפחית את מספרם של תאים מסוימים במערכת החיסון וגם לעכב התפתחותם של גידולים סרטניים בבעלי חיים. במחקר שפורסם ב'נייצ'ר' התברר כי החומר הזה הצליח להאריך את תוחלת החיים של עכברים זכרים ב-28% ושל עכברות נקבות ב-38%. החוקרים חושבים כי החומר מצליח לעכב את תהליך ההזדקנות בכך שהוא מתקן תהליכים שונים של חילוף חומרים, והוא מהווה גורם מזרז בסילוק יעיל של פסולת מתאי הגוף (בבעלי חיים), וכן שהוא מעכב את התפתחותם של תאים סרטניים, שבמקרים רבים נמצאים בגוף בעל החיים במספר מועט, ומערכת החיסון מצליחה ברוב המקרים, לפחות בגילאים צעירים ובמצב בריאות טוב, להשמיד אותם. במחקר שבו ניתן החומר לעכברים בני 600 יום, שזו המקבילה לגיל 60 בבני אדם, התברר שוב ושוב, בכמה קבוצות מחקר שונות, כי תוחלת החיים שלהם עלתה בשיעורים הגדולים האלה. החומר, ששמו המסחרי הוא Rapamune, משמש כמונע דחייה חיסונית של שתלים (בעיקר של כליות). במקרים כאלה התברר "על הדרך" כי חולים שקיבלו את החומר, לצורך הטבת קליטת שתל הכליה, רשמו הטבה ניכרת בסרטן. עם זאת, החומר ניתן רק לתקופות קצרות וקצובות, ועדיין לא נערכו ניסויים קלינים נרחבים בשימוש ממושך בחומר, כך שהוא עדיין אינו מומלץ בשימוש, אף שיש הרוכשים אותו כתוסף מזון (יקר מאוד), וכאמור, הוא לא מומלץ. ככלל, רופאים מציינים כי תוספי המזון אינם עוברים רגולציה מחמירה כמו תרופות, ולכן בהיעדר הוראה מרופא, מומלץ שלא לקחת תוספי מזון, שכן במקרה הטוב הם אינם מועילים, ויש בהחלט מקרים שבהם צריכתם מזיקה לבריאות.

 מינהל הבריאות האמריקאי מממן ותומך זה כמה שנים במחקרים שנועדו להמשיך ולבחון את מכלול השפעותיו של הרפאמיצין, ומחקרים דומים נעשים במעבדות רבות בעולם, ובכך מצטרף החומר הזה לרזרבטרול, ששניהם מגרים את סקרנותם של מדענים רבים בעולם, ומן הסתם הם עתידים להניב תובנות ואולי אפילו בעתיד גלולות שיצליחו להאריך את חיינו.

גן הרכיכות של ד"ר קובוטה

נחזור למחקר על המדוזה.
חוקרים רבים המשיכו את פועלו של החוקר הצעיר זומר, הזכור לטוב מקיץ 1988 , אבל בהמשך הדרך זנחו את המחקר עקב היעדר תק־ציבים. אבל אז מצא ה"ניו־יורק טיימס" מדען עיקש אחד, העושה לילות כימים בחקר המדוזה הזו. מדובר במדען יפני ששמו ד"ר שין קובוטה, המתגורר בעיירת החוף המנומנמת שיראהמה, מרחק ארבע שעות נסיעה מדרום לקיוטו. שליח העיתון נסע למעבדה של החוקר היפני ובילה איתו כמה ימים וכמה לילות.
מתברר שד"ר קובוטה הבלתי נלאה הפך את העיסוק במדוזה לאובססיה, והוא חוקר אותה באינטנסיביות. ילדיו בגרו, בלי שהספיק להיות מעורב בגידולם, ואשתו התגרשה
ממנו. אבל ד"ר קובוטה נותר נשוי לעבודתו. במכון לביולוגיה ימית, שלוחה מרוחקת של אוניברסיטת קיוטו, הוא מגדל מאות מדוזות זעירות בשני מצבי החיים שלהם -כמדוזה בוגרת וכפוליפ. לעיניו הנדהמות של הכתב, לקח ד"ר קובוטה סכין ודקר שוב ושוב את המדוזה המסכנה.  המדוזה פירפרה, ולרגע נראה שמתה. אבל בחלוף יומיים־שלושה, שבהם "התגלגלה לאחור" ולבשה צורה של פוליפ, היא התעוררה שוב, כמו אדם המותח את איבריו אחרי שנת לילה טובה, והפכה למדוזה בוגרת. למדוזה הזו יש מבנה ייחודי: יש לה פתח אחד בגוף, המשמש לה גם לאכילה וגם לעשיית הצרכים. בשלב החיים הראשון שלה, פוליפ, היא דומה לצמח השמיר, עם גבעולים ועלים דקיקים. בשלב  השני, כמדוזה, היא מפתחת כיפה דמוית פעמון שממנה משתלשלות זרועות דקיקות.
בכל בוקר מתייצב המדען היפ־ני בן ה־ 60 במעבדה, שולף מהמקרר את מכלי מי הים שבהם חיים היצורים הזעירים האלה ורואה מה שלומם. הוא מחליף להם את המים, "כי זה תורם לבריאותם", הוא אומר, ואז יוצא לסיור בחוף עם מחברת ואוסף דגימות של רכיכות.
לד"ר קובוטה יש למעשה גן חיות, שרובו רכיכות, ובו שלוש צלחות שבהן גדלות המדוזות שלו.
בבוקר מוקדם הוא מוציא אותן מהמקרר, מחליף את המים ובודק אותן תחת מיקרוסקופ. עד כה לא הצליח המחקר שלו לפרוץ "החוצה", אל מעבר לתחום המדוזה עצמה, ולא הניב ידע או טכניקה המאפשרים להנחיל את תכונת האלמוות שלה ליצורים אחרים. אבל הוא עדיין אופטימי ונמרץ, והקהילה המדעית כולה עוקבת אחריו בתקווה ובסקרנות.

המפתח לחיים ארוכים – אושר, משמעות ועזרה לזולת

אבל דומה שהכיוון המרתק והמסעיר וגם הבלתי צפוי ביותר בתחום הזה של הארכת תוחלת החיים מגיע לאו דווקא מהמחקרים הפיזיולוגיים, אלא דווקא מהמחקרים בתורת הנפש, והוא כבר מצליח להאריך את החיים שלנו. הפסיכיאטר והחוקר, פרופ' יורם ברק, אומר כי כל האסטרטגיה של הארכות חיים בנמטודות (תולעים), בדרוזופיליה (זבובי פירות), בעכברים ובחולדות, לא עבדה ביונקים גבוהים, קופים ובני אדם. "האסטרטגיה  להארכת חיים בחיות הנמוכות זה לייצר מצב של מיני הרעבה, ואצל בני אדם זה לא עובד. להיפך, ממחקרים רפואיים רבים אנחנו יודעים שכדי להבטיח אריכות חיים, אתה צריך בשנות ה-40 וה-60 שלך להיות אכן במשקל תקין, אבל כדי להמשיך תוחלת חיים מעבר לשישים, דווקא מומלץ שהמשקל יהיה 1-2 ק"ג מעל לרצוי. משקל נמוך בגילאים גבוהים מנבא קיצור בתוחלת החיים, מה עוד שאצל בני אדם לא עובדת הרעבה. אנחנו לא טובים בזה".

 אז במה אנחנו טובים?

פרופ' ברק: "יש רמז שאם אתה לא בתת-תזונה, אבל אתה מרמה את גרעין התא לחשוב שאתה בתת-תזונה,  אולי תצליח להאריך קצת את החיים. ואחד המנגנונים המרתקים הוא הרזבטרול שנמצא ביין אדום, והוא 'משכנע' את גרעין התא שהוא במצב של רעב, והתא מתחיל לפעול כאילו נמצא בתנאי רעב, וכך אתה מרוויח גם הנאה מיין אדום וטעים, שהוא גם בריא וגם מהשפעה נוספת שלו, מצוינת, שמצליחה לעבוד על מערכת הקולטנים הסירטואינים, שבעזרתה אנחנו מרמים את התא. וכך אתה עוזר גם ללב וגם למוח, כמו הצרפתים, שיש להם פחות התקפי לב. אבל מעבר לזה, אין כיום על המדף אף לא אסטרטגיה כימית, ביו-כימית תרופתית, שמבטיחה הארכת תוחלת, מעבר לידוע ולנכון, כמו להימנע מעישון ולעשות ספורט, שאלה דברים שימכסמו את תוחלת החיים הצפויה שלך".

 אז מה כן מעלה את תוחלת החיים חוץ מיין אדום?

"מה שמעלה את תוחלת החיים בכמעט 10% זה משהו פשוט שעולה שוב ושוב ממחקרים: להיות מאושר. זה נכון בעיקר בשני העשורים הראשונים לחיים, וזה כבר הוכח במחקרים. קח אנשים בני 20 ותשאל אותם אם הם מאושרים או אומללים בחייהם עד כה, ותראה קורלציה בין מי שחווה ילדות ובגרות מאושרים יחסית לבין תוחלת חיים, בהשוואה למי שחווה, וזה כמובן סובייקטיבי, ילדות ובגרות אומללה. ואני לא מדבר על מקרי קצה כמו שואה, אלא על דברים סוביקטיבים, כמו תחושה של אדם שהוא אהוב, לעומת דחוי, כמו הורים שבתחושה שלך היו פנויים אליך, לעומת תחושה סובייקטיבית שלך, שהוריך זנחו אותך. כאשר אתה לוקח את כל האנשים הצעירים בני 20 ומחלק לעשירונים של אושר, תראה שאלה בעשירון עליון של אושר חיים 8 שנים יותר לעומת עשירונים תחתונים, כלומר יש פה אפקט, שביולוגית כמעט ולא נתפס, שעשוי להוסיף לך מספר מכובד של שנות חיים. קשה לתפוס את זה, אבל זה נכון".

 איך מסבירים את הקשר?

"אתה שואל מה הקשר בין תקווה, אופטימיות, אושר, הכרת תודה ונדבנות לתוחלת חיים? פרופ' ענת אחירון ואני הראינו במחקר את הקשר בין רמת אושר לבין תיפקוד של מערכת חיסון. רוב המחקר עד כה היה הפוך, ובו הראו את הקשר בין אנשים הנמצאים בדיכאון ובחרדה לבין מערכת חיסון חלשה. הראינו כי אם תוציא כדוריות דם לבנות מבני אדם, ותשים אותם בצלוחית פטרי, ותזרוק עליהם חיידקים שונים, אתה תמצא כי אצל אנשים דכאוניים החיידק מצליח להשתלט הרבה יותר, בהשוואה לאותה בדיקה עם דמם של אנשים שמגדירים את עצמם כלא מאושרים. אצל המאושרים – מערכת החיסון אוכלת את החיידק. אנשים מאושרים פחות חולים בסרטן ובמחלות זיהומיות. יתירה מזאת, אדם שכבר חלה במחלה, מוצאים שאם מדובר באדם אופטימי ומאושר, סיכויי ההבראה שלו גבוהים מאשר של אדם שהוא דכאוני או שהמחלה גורמת לו לדכאון.  מערכת החיסון היא המתווכת את זה, והדבר נכון גם לבריאים וגם לחולים".

לדברי פרופ' ברק, במוח שלנו קיימים מספר מרכזי תענוג, "פלז'ר הוט-ספוט", מרכזי עונג במוח, כמו נקודות חמות, וברובד מסוים, תת קליפתי ולא-מודע, המוח אינו יודע להבדיל בין גירויי תענוג שונים. "בשביל המוח זה אותו דבר, ארוחה טובה, יין טוב, סקס, קונצרט, ספר טוב או תרומה שהוא תרם לקהילה. מבחינת העיבוד הראשוני של הגירוי במוח, עונג זה עונג, לא חשוב איזה. אבל האונות הקדמיות המודעות אומרות, כי כוס יין טוב או ספר זה נהדר, אבל להתנדב פעם בשבוע בבית-אבות, זה יותר משמעותי. כלומר אנחנו מודעים להיררכיה שבין סוגי העונג השונים, ומתברר שהעונג שמפיק המוח המודע מנתינה לאחר, מעזרה לזולת, הוא עונג בעל משמעות גבוהה יותר", הוא אומר. ולכן, לדבריו, בכוחנו לפעול לטובת עצמנו, לטובת אושרנו, בכך שנעזור לאחר, וכך אנחנו מרוויחים הן במובן האישי שלנו, ובנוסף אנחנו מייצרים מערכת חברתית שדוחפת לנתינה לאחר, ועל הדרך אנחנו מרוויחים אריכות ימים.

 ברק מספר על מחקריו של הרופא הגריאטרי פרופ' שטרסמן מירושלים, שבמשך שנים ארוכות עקב אחר אנשים בני 75 ומעלה, וכל שנה שב ובדק כל אחד מהם בדיקה מדוקדקת – פיזיולוגית ונפשית – ונוכח לדעת כי אנשים שנשארים במצב-רוח טוב, ואשר נמצאים בקשרים חברתיים ומתנדבים בקהילה, כל אחד לפי טעמו, חיים חיים בריאים יותר וגם ארוכים יותר. "אבל הדבר המדהים הוא מחקר שנערך, בעיר ענייה בארה"ב, שבו לקחו כמה אלפי נשים שחורות בגימלאות, ממעמד חברתי-כלכלי נמוך, וניסו לשכנע אותן לרדת במשקל, להפחית בשעות הרביצה מול הטלוויזיה, לצרוך מזון בריא ולעשות פעילות גופנית, אבל לא הצליחו להניע אותן לפעולה. ואז הבריקה במוחו של אחד החוקרים הברקה, והוא ביקש שכל אשה מקבוצת הנשים האלה תאמץ ילדה קטנה ממשפחת מצוקה, המתגוררת בקירבתה, ותעשה בעבורה משהו. או שתבוא בבוקר לעזור לילדה לקום ולהתארגן לבית-הספר, או שתשב איתה שעתיים בשעות אחר הצהריים, ותוודא שהיא מכינה שיעורי בית. הנשים עברו חונכות מקדימה עם עובדים סוציאליים ופסיכולוגים, ובתוך שנה של התנדבות של הנשים, שהסכימו לאמץ ילדה למשך כמה שעות בשבוע, נרשמה תפנית. רבות מהן ירדו במשקל, החלו לעסוק בפעילות גופנית ושינו את התזונה שלהן. כלומר, מה שאותה אשה לא עשתה למען עצמה, בעצמה, היא עשתה למען הילדה שבה היא טיפלה. זו פעילות של עונג, הנובעת מתוך משמעות, וזה לא חשוב אם האשה עזרה להכין סנדביצ'ים לילדה או עזרה לה לקום בבוקר ולהתארגן. עצם הפעילות למען אחר – שיפרה לא רק את חיי הילדה שעזרו לה, אלא בעיקר שיפרה את חייהן ואת בריאותן וכתוצאה מזה יש להניח את תוחלת החיים של הנשים שעזרו לזולת. גם המדדים הקרדיו-וסקולריים הראו שיפור במצבן הבריאותי של הנשים שקמו להתנדב. ומה זה מלמד אותנו? זה מראה לנו שהמוח, גם ברמה האימונולוגית וגם ברמה של האבולוציה החברתית, מעניק ערכיות גבוהה יותר לתרומה בתיווך התענוג, וזה עוזר לנו, ועל הדרך עוזר לסביבה שלנו ויוצר מעגלים של הארכת חיים", מסיים בסיפוק יורם ברק.

  ======================================================================

המוות הוא חלק מהחיים

 החיים על פני הפלנטה שלנו, כדור הארץ, החלו בים לפני 4 מיליארד שנים, אבל רק כמיליארד שנה קיים הסקס, כלומר הרבייה המינית, שבפי הביולוגים נקראת רבייה זוויגית. ביולוגים אבולוציוניים רואים קשר ברור בין רבייה מינית לבין מוות, כלומר בין סקס לבין מוות, ובכל מקרה, חלק מההגדרה של החיים אצל הביולוגים היא השלב הסופי שלהם – שהוא שלב הכרחי שהוא קריטי להמשך גלגל החיים – והוא המוות של היצור המסוים.

כיצד רואים הביולוגים את המקרה הזה של המדוזה הזעירה ואת חיי הנצח שהיא יודעת לחיות אותם? האם המקרה הזה לא אמור לשנות את הפרדיגמה הבסיסית של החיים?

 yarolהביולוג ד"ר ירון רמתי: "נכון שהמוות הוא חלק מהגדרת החיים. בכלל, ההגדרות בביולוגיה הן תוצאה של הכללות, שנעשות על המקרים שאותם אנחנו מכירים. אריסטו עשה זאת כאשר הוא זיהה מינים של בעלי חיים וסיווג אותם (בעלי כנף, צמחים), והעניק לכל אחד מהסוגים והמינים תכונות, שהן מהותיות לאותן המינים והסוגים. בעלי החיים הם בעלי תנועה, בעוד שצמחים הם חסרי תנועה; בעלי כנף מכוסים נוצות ונחשים הם חסרי רגליים. ככל שההכללה יותר מוצלחת ויותר מרכזית לחשיבה הביולוגית, כך היא מקבלת מעמד של ״חוק טבע״, עד שקשה לנו לדמיין מצב, שבו יכול להיות משהו אחר. אחד הדברים היפים בביולוגיה הוא שהיא תמיד מצליחה להפתיע אותנו במקום שבו קיימת ודאות, וההיסטוריה של הביולוגיה מלאה במקרים כאלה. החריג, המוזר והלא שגרתי חורץ לשון בפני ״החוק״, כאילו הוא אומר, הנה, אפשר גם אחרת.

 "המהפך הפרדיגמטי מתחולל, אם בכלל, רק אצל אלה שמלכתחילה סברו שיכולים להיות חוקים בביולוגיה. אצל אלה שמבינים, שהמעמד של חוקים בביולוגיה הוא של הכללות בלבד, אין כל שינוי פרדיגמטי כאשר מתגלה אותו "אירוע״ חריג. ובכל זאת יש תפקיד בביולוגיה לחריג – הוא מאיר באור חדש את הכלל. הדבר המעניין ביותר בדוגמה של המדוזה, שמצליחה לשרוד על-ידי זה שהיא הופכת לצעירה יותר, זה שהיא מקרה חריג. למה כל המינים האחרים של בעלי חיים, שאנחנו מכירים, לא פיתחו מנגנון שרידות מעין זה? מה כל כך חשוב ומשמעותי בתהליך החד כיווני של ההזדקנות והמוות, שהוא השתמר כל כך טוב אצל מרבית בעלי החיים והצמחים? אם החד-כיווניות של ההזדקנות היא תכונה, ככל תכונה ביולוגית אחרת, יתכן שהיא נבררה בברירה טבעית בתהליך האבולוציה. אם כך, מה יכול להיות היתרון האבולוציוני של חוסר היכולת להפוך את כיוון ההזדקנות?

 "כמובן שהמקרה של המדוזה, המשנה את הדינמיקה של ההזדקנות, יכול לעזור לנו לענות על השאלות הללו. מה שונה בביולוגיה של המדוזה הזו, שדווקא בה אין את המחסום החד כיווני שמונע מבעלי חיים להפוך לצעירים יותר?  האם היא נדרשת לאתגרים אקולוגיים ייחודיים או האם היא נמצאת במערכת אקולוגית שפשוט אין יתרון לתכונת ההזדקנות והמוות?"

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-ינואר 8, 2013 מאת ב-המחר הנועז ותויגה ב-, , , , , , .