רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

המוח מחליט בשבילך

"ישבתי עם הלפטופ שלי, ועשיתי טבלאות וחישובים באקסל, כדי לראות לפי מדדים אובייקטיבים שונים אם כדאי לי להיענות להצעה של אוניברסיטה ישראלית לשוב לארץ ולקבל מישרה בכירה, שתאפשר לי להמשיך לחקור", סיפר בתחילת השבוע מדען ישראלי מצליח מאוד ומוכר, שבאחרונה שב לארץ לאחר קריירה משגשגת באחת מאוניברסיטאות ליגת-הקיסוס בצפון אמריקה. "עשיתי בתוכנת האקסל שני טורים – טור ישראל וטור אמריקה, ובצד שמאל של הטבלה רשמתי את הפרמטרים השונים, כמו יכולת השתכרות, בטחון כלכלי, מידת היוקרה של האוניברסיטה, חינוך טוב לילדים, רמת אלימות במרחב הציבורי וכן הלאה. ואז ראיתי כי ברוב הפרמטרים, הכף נוטה לטובת הישארות באמריקה. ואז סגרתי את הלפטופ והחלטתי – אנחנו חוזרים לישראל".

מאת: דודי גולדמן

ההחלטה הזו, שנראית כאילו התקבלה באיבחה ספונטנית ריגשית ואשר עומדת בניגוד ובהיפוך למסקנת ההגיון הרציונלי של טבלת התועלות בתוכנת אקסל, מאייכת את התובנות העולות מכיווני המחקר העכשוויים בחקר המוח. מחקרים רבים שנעשים באחרונה ואשר משווים בין הפעולות של בני אדם לבין סריקות המוח שלהם בזמן אמת במעבדה, מראים יותר ויותר כי בעוד שהאדם מתלבט כיצד להחליט החלטה מסוימת – להיפרד מבת זוג, להחליף מקום עבודה, להגר או החלטות "קטנות" – והנה המוח שלך כבר שיקלל ובחן ושקל ועיבד והחליט. יתירה מזאת, מחקרים שערך חוקר המוח הגרמני פרופ'  ג'ון דילן היינס מבית החולים האוניברסיטאי שאריטה בברלין ומאוניברסיטת הומבולדט בברלין, מראים שוב ושוב כי קיים פער בזמנים בין ההחלטה של המוח שלך על דבר-מה לבין ההחלטה שהתקבלה אצלך באופן מודע. במלים אחרות, המימצאים כאן מפתיעים ומטלטלים, והם אומרים בעצם שאם נחבר כל אחד מאיתנו לסורק מוח, שילווה אותנו ביום-יום, נראה כי בעוד אנחנו מתחבטים אם להתגרש או לא, אם לעבור דירה או לא, להתפטר מהעבודה, להגר למדינה אחרת או להישאר במדינה הנוכחית שלך, בעודך מתלבט ומתחבט ומזיע וחושב מהו הדבר הנכון לעשותו – ובעצם המוח שלך כבר החליט, ורק הוא עדיין לא סיפר לך על כך.

במחקר של פרופ' היינס שפורסם בכתב העת המדעי Nature Neuroscience, הראו החוקרים כי הנבדקים שחוברו לסורק מוח וישבו מול צג מחשב, היו אמורים להחליט לפי תמונות שצפו בהם אם ללחוץ על מקש א' או ללחוץ על מקש ב'. ושוב ושוב חזרו על הניסוי והפעם הנבדקים התבקשו להביט בתמונות ואז להחליט מה עמדתם. אם הם מחליטים א' – עליהם ללחוץ על המקש עם יד שמאל, ואם הם מחליטים ב' – ללחוץ על המקש באמצעות יד ימין.  בכל המחקרים של היינס עלתה שוב ושוב אותה תצפית – בעוד החוקר מתלבט וחושב מה ללחוץ, וסריקות המוח הראו שהוא כבר החליט. בכל התוצאות, ההחלטה של הנבדקים התקבלה לפני שהם היו מודעים לה.

 המחקר הזה חזר, והפעם באמצעות טכנולוגיות חדשות ומתקדמות יותר, על ניסוי מפורסם שכל חוקר מוח מכיר שאותו ערך מדען המוח פרופ' בנג'מין ליבט בשנת 1983. ליבט, שבמשך שנים עבד כחוקר מוח במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת קליפורניה בסן-פרנסיסקו, חיבר אלקטרודות לנבדקים במעבדה וביקש מהם להזיז את היד מתי שבא להם באופן ספונטני, כאשר הם מרגישים דחף להזיז אותה. ליבט שם לב כי לפני שכל נבדק הזיז את ידו, האלקטרודות שהיו מחוברות לגולגולת שלו הראו פעילות חשמלית מוגברת באיזור במוח המוכר למדע בשם "פוטנציאל התכוננות (readiness potential). מאז המחקר של ליבט, וביתר שאת בכל המחקרים שנעשים באחרונה באמצעים משוכללים הרבה יותר ומדויקים, מתברר שוב ושוב כי המוח יודע הרבה לפנינו שאנחנו עומדים לרצות לזוז. לא רק שהמוח יודע לפנינו שאנחנו הולכים לזוז, אלא שממש באותו זמן אנחנו עדיין חושבים שאנחנו מתלבטים באופן חופשי אם מתחשק לנו לזוז עכשיו או לא.

moshebarפרופ' משה בר, ראש המרכז לחקר המוח ע"ש לסלי וסוזי גונדה באוניברסיטת בר-אילן, מכיר את המחקרים ואת המסקנה העולה מהם ולפיה הנוירונים (תאי העצב) שלנו יודעים לפנינו את ההחלטה שתיכף נודיע לעצמנו שאנחנו עומדים להחליט אותה. "פשוט אין לנו גישה לתהליכים האלה, המתרחשים מאחורי הקלעים. בדיוק כמו בתיאטרון, שיש הצגה שבה צופה הקהל, ויש את מה שמתרחש מאחורי הקלעים. התת-מודע זה לא רק פרויד, והרבה מהתהליכים הקוגניטיביים מתרחשים מאחורי הקלעים".

 איזה החלטות או תובנות קוגניטיביות אנחנו מקבלים מאחורי הקלעים בלי שאנחנו מודעים להם? החלטות קטנות או גדולות?

 פרופ' בר: "ממה שידוע זה מתרחש גם בהחלטות גדולות וגם בהחלטות שאתה קורא להן קטנות. אדם אפילו מסוגל לבצע פעולות חישוב אלגבריות בלי להיות מודע להן, או למצוא סדרות מספרים בתוך בליל גדול של מספרים. פעמים רבות אדם משחק שחמט ושוקל איזה מהלך לנקוט, והוא חושב ושוקל ושוב חושב, ופתאום שיחת טלפון, שהוא מוכרח לענות לה. והוא מפסיק את המשחק שחמט ומשוחח בטלפון במשך דקות, ואז מסיים וחוזר למשחק, ופתאום צץ במוחו מהלך שחמט מפתיע ומבריק. הנה, דווקא הסחת דעת, דווקא עזיבה של הנושא, היא שגוררת בעקבותיה הברקה. זה מתרחש באיזה מקום במוח שאין לנו בינתיים גישה אליו. החוקרים טברסקי ז"ל וכנהמן הראו שאפילו בתחומים רציונליים והגיוניים כמו כלכלה, האדם מחליט באופן לא רציונלי, וזה כמובן לא אומר שכל החלטה על קניית נייר-ערך בבורסה היא בהכרח אי-רציונלית, אבל זה לא אומר בהכרח את ההיפך, ולכן אנשים ממציאים לעתים הסברים שלאחר מעשה להחלטות שכבר התקבלו, ולא מתוך שהם משקרים לעצמם או לאחרים, אלא כך הם באמת חושבים שהסיבה שהם החליטו כך ולא אחרת היא אלף-בית, למרות שהסיבות יכולות להיות שונות בתכלית".

 אז יש לנו נקודה עיוורת במוח?

"יש לנו בשלב הזה חוסר ידיעה על המנגנון הזה ועל האיזור במוח שבו מתקבלות ההחלטות על ידי הנוירונים לפני שאנחנו בכלל יודעים את זה, וזה נכון בכל התחומים, החל מחשק לאכול עכשיו דווקא עוגת-גבינה, עד היפעמות מציור מופשט של רותקו. יש ניסוי מפורסם שבו אנשים הלוקים בעיוורון חלקי מסוים בעין אחת או יותר, מביטים על תמונות ולא מבחינים בהבדלים ביניהם. למשל מראים להם שני תצלומים של אותו בית. בתמונה אחת נראה הבית עולה באש ובתמונה השנייה אותו בית בלי האש, ושואלים את הנבדקים אם הם רואים הבדל בין שתי התמונות, והם עונים שוב ושוב שלא, וכי אינם רואים הבדל בין שתי התמונות. ואז הם נשאלים באיזה בית הם מעדיפים לגור, וכולם מצביעים על הבית שאינו עולה באש. וכאשר הם נשאלים מדוע דווקא בבית הזה, הם עונים כל מיני תשובות, אבל העובדה שהבית עולה באש נסתרת מהמודעות שלהם, כך שהם למעשה לא משקרים, אבל ממציאים הסבר שלאחר מעשה, למרות שבמובן המעשי הם כמונו, מעדיפים להתגורר בבית שאינו עולה באש".

 החוקרת הבריטית ד"ר סוזן בלקמור, שהביאה לעולם את הספר "מכונת הממים" והפיצה את הרעיון של ממטיקה, שבדומה לגנטיקה המשכפלת את עצמה לפי אלגוריתם ההישרדותי של דרווין, כך גם הרעיונות, הממים, משתמשים בנו, בני האדם, כדי לשכפל ולהפיץ רעיונות. בלקמור, החוקרת זה שנים את הפסיכולוגיה של התודעה האנושית במחלקה למדעי המוח באוניברסיטת בריסטול בבריטניה, אומרת שהמחקרים מראים כי אין צורך להמריץ את המוח לחשוב כדי לקבל את ההחלטה הנכונה. בראיונות איתה היא אומרת כי פעמים רבות אנשים העומדים בפני החלטה, כל החלטה שהם מודעים לחשיבותה, מכניסים את עצמם ללחץ ודוחים כל מיני עיסוקים מהנים כדי להקדיש זמן ומאמץ לשיקולי בעד ונגד במטרה להגיע לכלל החלטה נכונה. לדבריה, הדבר הטוב ביותר זה להניח למוח לנפשו. אתה יכול ללכת לישון או לעסוק בפעילות ספורטיבית או במדיטציה, בלי להקדיש מחשבה לזה, והמוח כבר יעבד וישקלל ויחליט בשבילך – בזמן שאתה תהיה עסוק בעניינים אחרים.

 "במובן הזה ד"ר בלקמור צודקת. המוח שלנו עסוק כל הזמן בניבויים, ולפעמים הוא נתקע בערוץ מחשבה לא טוב, והוא ממשיך ולוחץ ולוחץ וכלום לא עוזר, ואז כדאי להרפות. להניח. לעזוב. לעסוק במשהו אחר, ואז יש סיכוי שתשכח את מסלול החשיבה הקודם שלך, ובזכות זה תבוא לך הברקה. זה קורה לנו כל יום, שם של אדם, שרק אתמול נתן לנו עט בהרצאה ואנחנו לא מצליחים להיזכר בשמו. במחקר קוראים לתופעה הזו האחיות המכוערות של סינדרלה. כמו שאתה נאלץ לעזוב משחק שחמט בגלל שיחת טלפון ואז אתה חוזר ובאה לך הברקה, כך גם עם אחיותיה של סינדרלה, שהנסיך ביקש למדוד את הנעל מליל אמש, וכל אחת מהאחיות של סינדרלה ניסתה, ולא התאים, עד שהגיעה סינדרלה והופ, זה מתאים, ולכן מה שד"ר בלקמור מציעה זה כמו שהמדענים קוראים לזה "ניסויי זן", להרגיע את הפעולה המחשבתית החוזרת שוב ושוב על עצמה ללא תוצאה טובה, וזה אומר להפסיק את מעגל הניבויים, והמוח יירגע אבל זה לא אומר שהוא יירדם, להיפך, הוא יעבוד וביתר יעילות".

אז חשיבה לא מודעת לחושב יעילה יותר מאשר חשיבה המודעת לו?

"זה לא משהו מוחלט. יש מקרים שעדיפה מחשבה ליניארית לוגית ויש מקרים שעדיפה מחשבה באותם איזורים שאין לנו גישה אליהם. ככלל, החשיבה המודעת לעצמה, זו שאנחנו מכירים, החשיבה הרציונלית, עובדת באופן טורי, בזה אחר זה, לעומתה, החשיבה הלא מודעת עובדת באופן מקבילי, ולכן לפתרונן של בעיות טכניות עדיפה מחשבה טורית סדורה בעוד שלעניינים אחרים, בוודאי כאלה שמעורבים בהם רגשות, סגנון חיים או שינוי באורחות החיים, חשיבה מקבילית תהיה אולי יעילה יותר. בחשיבה טורית סדורה יש מגבלה של נפח וזכרון עבודה ואנחנו מסוגלים לטפל במחשבה סדורה בכחמישה אייטמים, בעוד שלחשיבה מקבילית אין בעיית נפח והיא יכולה לטפל בו זמנית במספר גדול הרבה יותר של אייטמים ונושאים.

הגורילה של סיימון

 החוקר פרופ' אייל וינטר, מהמרכז לחקר הרציונליות באוניברסיטה העברית בירושלים, מזכיר כי הבעיה שאין לנו אמצעים לדעת איזה חלק במוח עובד ומתי. "אין איזה הארה או סימנים לחשיבה כזו או אחרת, והסיבה לכך שאנחנו לא מודעים תמיד למחשבה שהמוח מנהל ומחליט היא לדעתי מריבוי קשב", הוא אומר. לדבריו, הדוגמה הקלאסית במחקר היא המחקר הידוע בשם "הגורילה של סיימון". בניסוי הזה לוקחים קבוצה של נבדקים וכל אחד מהם יושב מול צג ורואה סרטון וידאו שבו רואים חמישה אנשים בחולצות לבנות וחמישה אנשים בחולצות לבנות, מכדררים כדורסל וכל נבדק מתבקש לספור את מספר הפעמים ששחקנים בחולצה לבנה זורקים את הכדור לשחקנים הלבושים בחולצה שחורה. ואז כל נבדק עוקב בדריכות וסופר את מספר המסירות ומדווח עליהן במחשב. ואז נשאל כל נבדק אם ראה בסרטון משהו מוזר, וכולם עונים שלא. ושוב מוקרן הסרטון ושוב הם מתבקשים לספור, וכל אחד סופר ושוב כל אחד נשאל אם ראה משהו מוזר בסרט, וכולם משיבים שלא. וכך כמה פעמים. "ואז", אומר פרופ' וינטר, "הנבדקים מתבקשים לצפות באותו סרט אלא שהפעם בלי לספור את מספר המסירות של הכדור, ולתדהמתם הם רואים בדקה השלישית של הסרט גורילה ענקית שנכנסת למגרש הכדורסל וצועדת לאט לאט במלוא הדרה ולאט לאט יוצאת ונעלמת. זו גורילה גדולה והיא תופסת שטח גדול מהמסך. מה המסקנה של המחקר", שואל וינטר.

 מה המסקנה של הגורילה של סיימון?

פרופ' וינטר: "המסקנה שמרוב גודש של ריכוז ומיקוד, בתוך שפע הפעילות המוחית, אנחנו לעתים לא מודעים למה שרואות עינינו, וכך קורה לעתים עם ההתחבטות וההתלבטות, המוח קיבל החלטה ואנחנו כלל איננו מודעים לה".

אבל אני מניח שאת רוב ההחלטות החשובות בחיים אנחנו עושים באמצעות חשיבה רציונלית. לא?

winterוינטר: "לא. אנחנו נוטים לחשוב שהחלטות, בוודאי כאלה שאנחנו מגדירים כ"גורליות", אנחנו עושים באמצעות מחשבה רציונלית, אבל זה לא נכון. אי אפשר לנתק את הרגשות מהמחשבה הרציונלית, וזה לא נכון שחשיבה רגשית מפריעה לחשיבה רציונלית, להיפך, לעתים קרובות היא דווקא מפרה אותה, והדרך לחשיבה כוללנית שעיקרה רגשית נקראת אינטואיציה והיא למעשה שיקלול ושילוב של רגש ושכל. וכאן, עם כל ההערכה שלי למפעל האקדמי של כהנמן, אני לא מסכים עם האבחנה הדיכוטומית שלו המפרידה בין רגש לשכל. כהנמן אומר שיש שתי מערכות חשיבה: אחת איטית ומדויקת הנקראת 'סיסטם 1', ויש את החשיבה האינטואיטיבית רגשית שהיא מהירה הרבה יותר אבל היא מטעה לעתים קרובות ולה הוא קורא 'סיסטם 2'. אני סבור שהוא טועה, שהאדם אינו דיכוטומי. הדוגמה הכי טובה היא ההתחבטות אם לסיים מערכת יחסים. הרי כל השיקולים והעובדות מונחות לפניך, ואין דבר שאינך יודע לגביהם, ועדיין אתה לא מצליח להחליט אם להמשיך את מערכת היחסים עם האשה או להפסיק. ואלה החלטות שתמיד לוקחות הרבה זמן ולא בגלל שאין לך שכל, אלא בגלל שזו בעיה שאין לה פתרון, ולכן צריך לעבור איזה תהליך פנימי שנועד ללבן לעצמך את הדברים, ואין דרך לעשות את זה בצורה אנליטית".

 יתרה מזאת, לעתים השכל משפיע על יצירה של רגש באופן סינתטי מתוך מודעות שזה יעזור לנו, ולרוב זה עובד טוב עם רגש הכעס. למשל, אתה מגיע לשדה תעופה וכבר מת לחזור הביתה, ואז מודיעים שהטיסה שלך התבטלה היום והיא תתקיים רק מחר. זה תסריט הפתיחה. עכשיו בוא נצייר שני תסריטי המשך שונים. באחד, אתה שומע את הכריזה ורואה את יתר הנוסעים, שעמדו לחזור איתך הביתה, ואתה רואה שהם עוזבים את השטח באדישות, וצועדים לעבר האוטובוסים שיקחו אותם לבית המלון ומחר יחזירו אותם לשדה התעופה. בתסריט הזה אתה כמעט ולא כועס, רק מאוכזב או מתוסכל שההגעה שלך הביתה נדחתה ביממה. בתסריט השני, בא אליך ידיד ומספר לך שכאשר שמע כמוך את הכריזה על ביטול הטיסה, הוא ניגש לדלפק של חברת התעופה, צעק עליהם ודפק על הדלפק ואיים שיתבע אותם והנה זה עובד וסידרו לו כרטיס טיסה בחברה אחרת. כאן אתה כבר כועס מאוד. יתירה מזאת, הידיד שהשיג מקום לטיסה חזרה הביתה ייצר את הכעס למען תועלת אפשרית שדווקא האיומים יעבדו והוא יצליח להגיע עוד היום הביתה. כלומר, לעתים כאשר יש לך תמריץ או תועלת קונקרטיים, למשל תועלת כספית או תועלת לשוב ולראות עוד היום את המשפחה, האדם יכול לייצר רגש, במקרה הזה כעס, כדי להשיג את מטרתו. אותו דבר מוצאים אצל ילדים, שכאשר הם נופלים וההורים נמצאים סמוך אליהם, הם פורצים בבכי, שכן הם רוצים לזכות בחיבוק ובנחמה, אבל אם באותה נפילה של הילד – ההורים אינם נמצאים – הילד לא יבכה".

 ההתקדמות הגדולה בפיתוחם של אמצעים טכנולוגיים המסוגלים למדוד ולנטר את פעילויות המוח מעלים תובנות חדשות, שהן בעצמן חידתיות, שכן מהן עולה שאנחנו מפגרים לעתים אחר המוח שלנו ואפילו לרוב לא מודעים לזה בכלל.

אם המוח קובע, ואין רצון חופשי, אז איפה האחריות המשפטית שלך? 

 סוגיית ההחלטה של המוח, המקדימה את הידיעה שלך עצמך על אותה החלטה, מעוררת תהיות מדעיות רבות, שייתכן שהזמן והתקדמות המחקר המדעי יפתרו אותן, ובנוסף היא מעוררת את הבעיה הפילוסופית העתיקה של רצון חופשי. שכן, אם המוח שלך "לוקח פיקוד" בלי שאתה מודע לזה, ומקבל החלטות, בלי שיהיה לך מושג מטרים לגביהן, מהי האחריות שלך למעשים שאתה מבצע. זה שנים, אנשים בעלי פסיכופתולוגיות מסוימות, המבצעים מעשים פליליים, פטורים במידה מסוימת מאחריות ואינם נשלחים לכלא, אלא למוסד לחולי נפש, והשאלה מה דינו של אדם – לאור התובנות החדשות העולות באופן שיטתי ורציף ממחקרי המוח – שביצע מעשה פלילי, והוא יטען וגם יביא עדויות שזה לא הוא שהחליט, אלא זה המוח שלו שתפס פיקוד. "זו בעיה גדולה, המגיעה אל פתחנו, ואני לא מדבר רק על הצד הפילוסופי או על ההיבטים המוסריים התיאורטיים, אלא אפילו ברמה המעשית של הדין הפלילי. האם אפשר יהיה לטעון בבית המשפט כי זה לא אתה שביצעת את המעשה, או לטעון שלא היית מודע למעשה שעשית או להחלטה שהמוח של החליט", אומר פרופ' בר.

 לדבריו, מאז הניסוי של ליבט ועד היום, מתברר כאילו בירכתי המוח מסתתרים אצלנו סוכנים עצמאיים שהם מקבלים החלטות ורק אחרי ההחלטה המוח טורח להודיע לך על כך, בפער של זמן, ולכן ייתכן שכל נושא הרצון החופשי אינו אלא אשלייה, שהרי לפני שאתה החלטת – הנוירונים החליטו כבר בשבילך, ורק לא טרחו לספר לך על זה בזמן אמת.

 ד"ר רם ריבלין, חוקר בתחום הפילוסופיה של המשפט בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, אינו מתרשם מעירעור סדרי משפט כתוצאה ממצב תיאורטי, שבו חשוד בפלילים יטען בבית המשפט כי זה לא הוא, אלא זה המוח שלו שהורה לו לבצע את המעשה הפלילי, בעוד שהוא עצמו כלל לא היה מודע למעשה, אלא לתוצאות המחרידות שלאחריו. "אני סקפטי שמחקרים כאלה עשוים להפחית את האחריות הפלילית של האדם", אומר ד"ר ריבלין.

 יתרה מזאת, לדבריו, הניסיון למתוח את הפער בזמנים שבין הרגע שבו המוח החליט לבין הרגע שבו בעליו של המוח הבין כי זו ההחלטה, לא תשנה דבר באופן מהותי. ריבלין מותח ביקורת על הקלות שבה אנשי מדע, למרות הדיוק הגבוה של עבודתם, ממהרים להסיק מסקנות בתחומים החורגים מתחום מומחיותם, כמו לערער את דבר קיומו של רצון חופשי או על הלגיטימיות של האחריות המוסרית והמשפטית.

 "במחקרים אין חידושים מיוחדים ביחס לשאלה אם לרצון האנושי יש סיבה קודמת. שאלה מעניינת היא אם הרצון הוא סיבה [במובן של עילה] או שזו רק מראית עין ואשליה, כפי שיש מדענים לא מעטים שסבורים כך. חוקרים והוגים העוסקים בפילוסופיה של המשפט ובפילוסופיה של המוסר חושבים כי נוכח הנתונים הקיימים, השמועות על מותו של רצון חופשי ועל הפחתתה של האחריות של האדם על מעשיו היו מוקדמות מדיי".

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-יולי 27, 2013 מאת ב-הכימיה של הנפש ותויגה ב-, , , .