רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

חיית מחמד?

כותב שורות אלה מעיד על עצמו שהוא אוהב חתולים ואף גידל כמה מהם, והוא מודע לקסמם המהפנט. לכן אודה לנשים ולגברים של כמח"ק (כתות מאכילי החתולים וקנאיהם), אם יואילו בטובם שלא לאיים עליי בשריפה או בטכניקות הכחדה אחרות. הדברים המופיעים כאן הם תמציתו של מחקר ענק, שארך שבע שנים בהשתתפות מאות מדענים מארה"ב, מהאיחוד האירופי ומרוסיה. מתברר שאם את או אתה מרגישים כי אתם מגדלים בעל חיים פראי בבית, צייד רצחני בעל הליכות אלגנטיות עם פני תינוקת-חפה-מפשע, ואתם חושדים בלב פנימה כי חתול הבית הוא בעל חיים שאי-אפשר באמת לביית, אתם צודקים.

מאת דודי גולדמן*

מאז שנת 2007 ועד החודש נובמבר 14, עמל צוות מדענים רב לאומי על ריצופו המלא של גנום חתול הבית, תוך השוואתו לגנום של חתולי הפרא, והצליח לגלות דברים מפתיעים, שלא ידענו או שטעינו לחשוב שאנחנו יודעים. בניגוד לסברה המקובלת עד כה, מתברר כי האדם ביית את החתול לא לפני 4000 שנה, כפי שחשבו עד כה, אלא לפני 9,500 שנה. יתירה מזאת, בניגוד לכלב שבוית כבר לפני 30,000 שנה, ביות שכמו שידוע, רשם הצלחה גדולה, מתברר כי החתול אמנם חי איתנו בבתים שלנו, כמעט 10 אלפים שנה, אבל מבחינת ביותו, הוא "אפוי" למחצה, "מבוית בחלקו", וכי כל האינסטינקטים החייתיים והציידיים שלו לא התעדנו ואף לא תורבתו.

"לחתולים יש היסטוריה קצרה יותר של ביות, מאשר לכלבים, שהתפצלו מהזאבים לפני למעלה מ-30 אלף שנה. "חתולים, שלא כמו כלבים, הם רק מבויתים למחצה", אומר החוקר הראשי של המחקר השאפתני הזה, ד"ר ווס וורן, פרופסור לגנטיקה במכון הגנום בפקולטה לרפואה באוניברסיטת וושינגטון. "במונחים אבולוציוניים, החתולים התפצלו רק לאחרונה מחתולי הפרא, והם אפילו מסוגלים להתרבות עם קרוביהם בטבע ועם חתולי בר, זאת למרות העובדה שמצאנו עדויות גנומיות לביותם של החתולים כבר לפני 9500 שנה", אמר.

פרויקט ריצוף גנום החתול מומן בידי מכון המחקר לגנום האדם, המהווה חלק מהמכונים האמריקנים לבריאות (NIH) המקבילה האמריקאית של משרד הבריאות שלנו, והוא החל בשנת 2007. מטרתו הראשונה של מיזם המחקר הייתה להבין את מקורן של המחלות התורשתיות בחתולי הבית, הדומים בכמה מקרים למחלות, הפוגעות בבני אדם, לרבות הפרעות נוירולוגיות, זיהומים ומחלות מטבוליות. המחקר שכלל חוקרים מאוניברסיטאות טקסס, מיזורי בקולומביה, קליפורניה בדיוויס, אינדיאנה, המרכז לחקר הסרטן במרילנד, אוניברסיטת פלורידה, אוניברסיטת סנט פטרסבורג ברוסיה, אוניברסיטת בילקנט בטורקיה ומכוני מחקר בריטיים ואמריקאים, פורסם בחודש שעבר בכתב העת המדעי "רשומות האקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים, Pnas. בראש המחקר עמדו חוקרים מבית הספר לרפואה באוניברסיטת וושינגטון.

"אחת מדרכי המחקר שלנו בניסיון להבין את הגנטיקה של הביות הייתה לחקור איזה חלקים בגנום החתול השתנו בתגובה לחיי החתול ביחד עם האדם", אומר החוקר הראשי וורן. החוקרים גילו שינויים בגנים של חתול הבית, שמחקרים אחרים הראו כי הם מעורבים בהתנהגויות כגון זיכרון, פחד והחיפוש אחר תגמול. סוגים אלה של התנהגות, בפרט זו של חיפוש אחר תגמול, נחשבות כקריטיות בתהליך הביות.
"אנחנו משערים כי בני האדם קיבלו בברכה את החתולים בזכות העובדה שהם עזרו להם להם להדביר מכרסמים שונים, ובהם עכברים, שזללו וכילו את יבולי החיטה של בני האדם. אנחנו מניחים כי בני האדם הציעו לחתולים מזון כתגמול כדי שישארו בסביבה." לדבריו, עם השנים, חתולים קיבלו תמריץ להישאר ליד האדם וכך להשיג מזון, והאדם מצידו השאיר בבית את הצאצאים הצייתנים והנוחים של החתולים, וסילק את הצאצאים החתוליים שנראו לו פראיים, כך נוצרה או אמורה הייתה להיווצר העדפה לחתולים כנועים, ככל שחתול מסוגל להיות כנוע, כלומר צייתן יחסית ונוח.

איור, 7 ימים 2.1.2015, צילומים מהאלבום הפרטי צביקה טישלר, שאטרסטוק

איור, 7 ימים 2.1.2015, צילומים מהאלבום הפרטי צביקה טישלר, שאטרסטוק

ניו יורק ולונדון היו מכוסות קרח

הגילוי כי ביות החתול החל לפני כ-9,000 עד 9500 שנה, מחזיר אותנו לתקופה הידועה בהסטוריה כתקופה הניאוליתית, תקופת האבן החדשה, שהגיעה אחרי תקופת הקרח. תקופת הקרח החלה לפני כ-1.6 מיליון שנה והסתיימה לפני כ-10 אלפים שנה. בתקופה זו הקרח כיסה עד כשליש משטח הפנים של כדור הארץ וזה כולל גם את המקומות שכיום הם ניו יורק ולונדון שהיו מכוסים קרח, והטמפרטורה היתה נמוכה בכ-10 מעלות מאשר הטמפרטורה הממוצעת בכדור הארץ כיום. בתקופה הניאוליתית מזג האוויר השתפר וההומו סאפיינס עבר מהפיכת כבירה, ששינתה את כל אורחותיו – הוא הפסיק את הנדודים בעקבות האוכל, תקופת הלקטים-הציידים, והחל לפתח חקלאות ביישובי קבע. הצייד הנודד הופך למתיישב קבע, שכבר אינו חי לו מיום ליום, אלא הוא מתכנן קדימה, אוגר זרעים וזורע אותם ומגדל וקוצר, לפי עונות השנה, וחלק מהיבול צורך לצריכה ביתית, ואת העודפים מוכר. הבסיס היה משפחתי, ולימים הפך משפחתי-שבטי, בדומה לחלק מהבדואים אצלנו או למיבנה השבטי בלוב, ומשם התפתח למרכזים עירוניים, שהפכו לימים לחלק משבט לאומי. בתקופה הזו החלו בני האדם לגדל חיות משק, ובהם תרנגולות, פרות, עזים וכבשים, שמתוצרי החלב שלהם צרכו בני ביתו וכך גם מבשרם. הכלב שימש בן לוויה לאדם עוד הרבה לפני שהאדם החל להתיישב בישובי קבע, כאשר היה צייד-לקט, והוא ליווה אותו למסעות חיפוש מזון וצייד, וכאשר עבר האדם להיות חקלאי יושב-קבע, הכלב המשיך עם האדם, ועזר לו לשמור על העדרים וללוות אותו. עכשיו מתברר, כי החתול בוית בערך באותה תקופה, שבה האדם הפסיק לנדוד, וההנחה היא שהאדם שם לב עד כמה מיטיב החתול לצוד ולהבריח מכרסמים ועכברים, וכך הצטרף החתול וכרת ברית מגורים משותפת עם האדם.

ובחזרה למחקר. כדי להשיג גנום באיכות גבוהה למחקר ריצפו החוקרים גנים של נקבת חתול מגזע אביסיניאן (בקרב מגדלי חתולים הכוונה לחתולה חבשית, כלומר אתיופית, אף שמתברר שמוצא הגזע במצרים), בשם 'קינמון'. הם בחרו בה מאחר שהם יכולים היו לעקוב אחורנית בקו השושלת שלה במשך כמה דורות. משפחת החתולים הזו גם סובלת ממחלת עיניים מסוכנת, שהחוקרים ביקשו לחקור את מקורותיה הגנטיים. במקביל, ריצפו החוקרים חתולי בית גזעיים טהורים, ובחנו תכונות כמו צבע השיער, מרקם ותבניות, כמו גם מבנה הפנים ועד כמה צייתן החתול. חתולים עוברים הרבעה לסוגים רבים של מאפיינים אלה. למעשה, מרבית הגזעים המודרניים הם תוצאה של הרבעה שהאדם ביצע לאורך השנים  במטרה להשיג את תבנית השיער הרצויה.

החוקרים גם בחנו זן אחר של חתולים, 'בירמן', שכפות רגליהם לבנות והם עקבו אחר המבנה הזה, של כפות רגליים לבנות עד לשינויים קטנים בגן, האחראי לצבע השיער. הם גילו כי חתימה גנטית זאת המופיעה בכל הבירמנים מראה קרוב לוודאי כי בני האדם הרבו באופן בררני חתולים אלה בזכות יופיים של כפות הרגליים שלהם וכי השינויים בגנומים שלהם התרחשו בתקופה קצרה מאוד. המדענים גם השוו את גנום החתול עם הגנום של יונקים אחרים, ובהם טיגריס, פרה, כלב ובני האדם, וזאת במטרה להבין יותר על הגנטיקה של החתול. "בחנו את הגנטיקה הבסיסית כדי להבין מדוע יכולות שונות, האחראיות להישרדות בטבע, הופיעו בחתול וביונקים אחרים", אומר ד"ר מייקל מונטאג, חוקר פוסט דוקטורט במכון הגנום האמריקאי. ההבדלים שנמצאו בגנום החתול מאפשרים להסביר כיצד חושי הראייה, הריח והמגע שונים מאלה של בעלי חיים אחרים, כמו למשל כלבים.

יכולת גנטית לעבד כמות גדולה
של שומן ובשר במהירות

מיזם הבילוש הגנומי הזה הצליח להראות כי לכל החתולים, נמרים אריות טיגריסים, חתולי בר וחתולי בית יש גנים ייחודיים להם שנועדו לעבד במהירות כמויות גדולות של שומן ובשר ולפרק אותם. יתירה מזאת, התברר כי החתולים לסוגיהם סיגלו לעצמם את היכולת לפרק שומנים ובשר במהירות גדולה, כלומר בתוך כמה עשרות שנים. מה שמראה שכמו שצ'ארלס דרווין, המדען הדגול שפיתח את תיאוריית האבולוציה אמר, הטבע גם במקרה הזה העניק יתרון הישרדותי לאותם חתולים, שהגנים שלהם הסתגלו במהירות למצב שבו הם יצליחו לפרק ולעכל שומן ובשר בכמויות גדולות, והתברר כי אותם שינויים, מוטציות בגנים הספציפיים האלה, אינם קיימים אצל בני אדם ואצל פרות, ובצדק, שכן התזונה שלנו רחבה יותר ואינה מתבססת רק על בשר ציד.

המדענים מצאו סמנים גנטיים לעובדה הידועה, שחתולים מסתמכים פחות על חוש הריח לצורך ציד בהשוואה לכלבים, ואכן התגלו פחות גנים לריח בחתול מאשר בכלב. עם זאת, החוקרים מצאו יוצא מן הכלל בתחום הריח: מתברר כי חתולים מיטיבים להריח פרומונים, חומרים שמפרישים חתולים – זכרים ונקבות באיזור – אשר בכך מסמנים את עצמם ומריחים כל מי שנמצא בסביבה, גם אם הם אינם רואים אותו או אותה. החוקרים משערים שחוש הריח המפותח הזה אצל חתולים באופן צר וספציפי כל כך, לפרומונים, נועד לצורכי רבייה, כלומר להמשך ההישרדות. לעומת זאת, אצל כלבים, שבטבע נוהגים להסתובב בחבורות, היכולת הזו לרחרח פרומונים של כלבים וכלבות פחות חשובה, מאחר שהם נודדים בלהקות, לעומת חתול שנוהג לצוד לבד. בנוסף התגלו גנים רבים יותר אצל החתול, המעורבים בשמיעה, מה שמסביר את השמיעה המעולה של החתולים, הטובה יותר מאשר אצל טורפים אחרים, לרבות היכולת לשמוע בטווח תדרים תת-קולי וזאת כדי לעקוב טוב יותר אחר הטרף. הראיה שלהם גם היא יוצאת מהכלל באור חלש, וזו הסיבה שהם יוצאים לציד לפנות ערב או לפנות בוקר, ולעומת זאת, טווח רזולוציית הצבעים של החתולים הוא קטן  יותר מאשר אצל האדם.

"מי שרוצה לדעת את השורה התחתונה, מה ההבדל בין חתול פרא לחתול בית, אוכל להגיד לו שחתול בית אינו חיית-מחמד, במובן שאנחנו מתכוונים וחושבים על כלב. החתול הוא בעל חיים מקסים, אבל לא ממש חיית-מחמד תמימה", כותב הדוקטורנט חאן ראזיב, חוקר גנומיקה באוניברסיטת קליפורניה בדיוויס, בבלוג שלו המתפרסם ב"ניו יורק טיימס". ראזיב, שהיה אחד החוקרים שהשתתפו במחקר המקיף הזה, מפרסם בלוג, העוסק בגנטיקה, באבולוציה, בהסטוריה ובפילוסופיה של המדעים. לדבריו, "כלבים רוצים להיות החברים הכי טובים של האדם, החתולים – לא כל כך". גולגולתם של חתולי הבית קטנה במקצת ביחס לגופם, בהשוואה לחתולי פרא ולחתולי בר, וייתכן כי הדבר נובע מכך שהם אינם נדרשים ללסתות חזקות וגדולות, שכן הם מקבלים מהאדם מזון, שמותאם ונוח לגודל הפה שלהם. יתכן עוד שחתולי בית כבר אינם נזקקים למלוא כישורי ההישרדות שלהם, כפי שמתמודדים איתם חתולי הבר, החיים בטבע, באותו אופן שהאינטליגנציה של זאבים גדולה יותר בממוצע מזו של כלבי הבית, וייתכן כי הטעם לכך הוא אבולוציוני, שכן בטבע ישרדו אותם זאבים, שיצליחו להשיג כל הזמן מזון, והישרדות אומרת גם שאלה הזאבים שיעמידו צאצאים. כך שמקור השונות באינטליגנציה שלהם, בין הכלב לזאב, נעוץ בעובדה שהזאבים עוסקים כל הזמן בתיכנון ובביצוע של טקטיקות שונות להשגת מזון, שלא כמו כלב הבית, שמזונותיו מסופקים לו.

ומה באשר לקשר שבין חתולי הבית לבין כושר הציד הטבוע בהם? האם אפשר להניח כי דחף הציד אצל חתול שבע יהיה פחות מאשר חתול בר או חתול רחוב רעב? 

לדברי ראזיב, כנראה שאין קשר, וגם חתול בית שבע, בעיקר זכרים, יצוד בכל הזדמנות שתהיה לו, ויש חוקרים המייחסים את זה להתגאות של החתול ביכולות הזכריות שלו, אף שגם חתולות נקבות צדות, אבל כנראה בשיעור פחות בהשוואה לחתולים זכרים, וגם שטח השוטטות של חתולי בית זכרים גדול משטח השוטטות הלילית של חתולות בית.

"אחד המדענים בקבוצת המחקר שלנו", אומר ראזיב, "ד"ר מייקל מונטאג, סיפר לי כי הוא ציפה שהגנומים של חתולי הפרא ושל חתולי הבית יהיו כמעט זהים, והנה התברר, כי למרות העובדה שאינסטינקט הצייד וההרג טבוע בחתולי הבית, כמו בחתולי בר, הרי שיש הבדל. ההבדל העיקרי שנמצא בין שני הגנומים, של חתול הפרא ושל ה"החתול המתורבת", הוא בתאי העצב. אצל חתול הבית נמצאו גנים הקשורים לזכרון, לפחד ולחיפוש אחר תגמול, שאלה כנראה תוצאות הביות-למחצה שעבר חתול הבית", אומר ראזיב.

המדענים חושבים כי ב-10,000 השנים האחרונות האדם עיצב את המערכת האקולוגית שלו, וזה חלק מתהליך טבעי ששינה את הנוף, ולכן אומר ראזיב, אנחנו לא מבדילים אבחנה בינארית של טבע מול טיפוח, ולא את הדיכוטומיה הכוזבת, שאהובה בעיקר על מי שלא למדו מדעי הטבע, שבין טבעי למלאכותי. "אנו יכולים לחשוב על החתול המקומי כתגובה אקולוגית להופעתה של טפילים, במקרה הזה מכרסמים, שנמשכו לאסמים הניאוליתיים, ולכן באותה מידה שהאדם שינה את החתול, כך גם החתול אולי שינה אותו. למשל, המעבר מחיי נוודות וציד וליקוט, לחיי קבע חקלאיים, שבהם אדם מגדל את מזונו, במקום לנדוד בכל עונת שנה כדי לחפש מזון, השפיע על הקטנת השיניים. הן של חתולי הבית והן של בני האדם. כי מאז המהפיכה החקלאית הסתגלנו לתזונה מבוססת עמילנים, ובשביל לאכול תפוחי אדמה, תירס או חיטה, כבר אין צורך בשיניים גדולות. בדיוק באותה מידה שבה הצבעים של פרוות היונקים הביתיים, חיות המשק, כבר לא חייבים להיות בגוונים עמומים לצורך הסוואה, ומאז שהם חיים עם בני האדם, אפשר למצוא פרוות בצבעים עזים יותר ובהירים, שכן יש פה הסתגלות לנסיבות חיים חדשות, שבהן כבר אין צורך בגנים, שידאגו לצבעי הסוואה כדי לשרוד, וזה בדיוק כמו שמהפיכה החקלאית, שהביאה את בני האדם לחיות בצפיפות גבוהה ממש לחי אל לחי, לצד בעלי החיים שלהם, חזירים, עזים, תרנגולים שגרו בתוך הבית, היא גם הביאה איתה מגיפות קטלניות, שבהן פתוגנים, מחוללי מחלה חיידקיים, עברו מחיות-המשק אל האדם, ומיליוני  בני האדם הראשונים שנקלעו למגיפות מתו, אבל אלה ששרדו את המגיפות, למשל באירופה, הפכו להיות בעלי יכולת עמידות גבוהה כנגד אותם פתוגנים, מה שלא היה כך בשבטים ילידיים, שאליהם האדם האירופי פלש, כמו אמריקה הלטינית, שבהם עצם המיפגש עם האדם הלבן ועם חיידקיו ונגיפיו, גם המוחלשים, גרם למוות אצל המוני הילידים, שלא למדו אבולוציונית להסתגל לפתוגנים החדשים, שהביא איתו האדם הלבן. "זה כמו שדרווין אמר, זו שאלה של אדפטציה, הסתגלות לסביבה, בין היא אם משתנה כך או אחרת. לאבולוציה אין כיוון שאליו היא הולכת, אלא בעלי החיים כולל האדם מגיבים לסביבה המשתנה.

"היתה לי הזכות להשתתף במחקר השאפתני הזה, ותוך כדי כך הפכנו לגיבורים בתוכו. אחד הלקחים שלי ואולי גם של יתר המדענים היא שרצוי להסתכל מסביב, ולשים לב לאופן שבו אנחנו מעצבים את הקרובים אלינו,  ואת האופן שהעיצוב הזה חוזר אלינו בחזרה, ומשפיע גם עלינו או על הצאצאים שלנו. החיים הם מערכת גומלין, ולא מערכת היררכית", מסיים ראזיב בנימה פיוטית.

המחקר מופיע בכתובת

 

חוץ מברדלס, החתולים
הולכים על אצבעות הרגליים 

בסדרת הטורפים, משפחת החתוליים היא אחת הגדולות ובוודאי מהמוצלחות שבקרב היונקים, ושיטות מיון שונות מסווגות אותן לפי תתי משפחות, אבל בכל מקרה המשפחה כוללת את חתול בית, חתול בר, חתול חולות, חתול ביצות, חתול נמרי, שונר, קרקל, סרוול, פומה, ברדלס, אריה, טיגריס, יגואר ונמר. היו כמה מינים של המשפחה שנכחדו.

למעט ברדלס, שציפורניו אינן נשלפות, כל החתולים הולכים על אצבעות הרגליים, ולא על כל כף הרגל, ובשעת הליכתם הם מרימים את הטפרים החדות, ושולפים אותם רק בזמן תפיסת הטרף. מדובר במכונת טרף משוכללת שכולה אינסטינקטים, גוף שרירי וגמיש כרקדן, שלפעמים אוכל צמחים אבל אינו מסוגל לעכל אותם, והוא מקיא אותם או פולט בצואתו, ועיקר מזונו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "חלבון מן החי" בלי גורמי תיווך בדרך. הגודל קובע, ולמרות שכלל, רוב החתולים טורפים בעלי חיים שגם גדולים מהם, אבל לא בכמה מידות. אריה ונמר יטרפו פרות וביזונים גדולים מהם בהרבה, אבל חתול הבית לא יתקרב אליהם, אף שמגדלי חתולים יכולים להישבע שגם חתול הבית רואה בהם לא יותר ממזון מפוספס. שניים מבני המשפחה, החצופים והנועזים שבהם, אריה וטיגריס, תוקפים גם בני אדם ובכמה מקרים אוכלים את בשרם.

כל בני המשפחה מצטיינים במהירות ובתאוצה גבוהים, הברדלס יכול להגיע לכ-90 קמ"ש, אבל בניגוד למשפחת הכלביים, למשל זאבים, החתולים אינם רצים למרחקים ארוכים, אלא ספרינטרים למרחקים קצרים, גם הראייה המעולה שלהם, הנחשבת טובה פי שישה מזו של האדם, וראיית הלילה הטובה שלהם והשיכלול של עיניהם לקלוט תזוזה – ולו הכי קטנה במרחב, יחד עם כושר ההתגנבות המעולה שלהם, שבהם אריה ענק יכול להסתתר בדשא שגובהו 30 ס"מ, ולא להתגלות, עד שהוא מתקרב קרוב מאוד לטרף, הופכים אותם לרוצחים משוכללים ויעילים.

מאחר שטקטיקת הצייד שלהם מבוססת על מארב ומעקב, רבים מבני המשפחה מעדיפים לטפס למקום גבוה, למשל על צמרת עץ באפריקה או על תל גבוה, להסתתר ולעקוב אחר המתרחש עד האופק. אל העצים הם גם גוררים את טרפם כדי לאכול בשקט בלי הפרעות מצד נשרים או צבועים. הם מעדיפים לצוד לבד, ובכלל מעדיפים להיות הרבה לבד, למעט האריות שחיים בלהקות. למרות שהם נחשבים לבעלי חיים נקיים מאוד, הם לא אוהבים מים, וחביבה עליהם שינה ומנוחה ולמעשה חלק גדול משעות היממה הם מעדיפים לנוח ולישון. תכונה נוספת המאפיינת לרוב טורפים, ובעיקר את משפחת החתולים, שהם אינם זקוקים לווייז שכן יש להם ג'י-פי-אס טבעי ומשוכלל בילט אין.

בארץ חיים בר חתול חולות, חתול ביצות, חתול בר, קרקל ותת המין נמר המדבר. בעבר חיו פה גם ברדלס ואריה אסיאתי, אבל הם נכחדו בארץ אף שממשיכים להתקיים בעולם. בעבר חיו בארץ נמר גלילי ונמר סיני, ושניהם נכחדו ולא רק בארץ.

אקולוגים: קנאי החתולים גורמים נזק בלי להבין

חוקרים ואקולוגים טוענים כי תפוצת חתול הבית בעולם היא גדולה מדיי ובכמה מקומות, כמו באנגליה, התפוצה שלהם עולה על מושג שהאקולוגים קוראים לו "יכולת הנשיאה" של המקום. גם תושבים רבים בתל אביב מרגישים כך, אבל על החתולים העירוניים מגנים לא מדענים ולא חוקרים, לא אקולוגים ולא אנשי מקצוע, אלא חובבי חתולים, שבדומה לקיצונים שבטבעונים, הם נחושים להאכיל אותם ולא משנה להם שבאותו זמן המאזן האקולוגי בסביבה משתנה. חתולי הבית החמודים שמצליחים לצאת החוצה, והם מצליחים יותר מכפי שבעליהם משערים, טורפים יונקים קטנים, ציפורים, זוחלים, ואפילו שממיות בית. בניתוח קיבות של חתולים שנעשה כאן בארץ התבררו תכולות הקיבה של חתולי הבית התמימים, ומתברר שמדובר כמו בסיפור כיפה אדומה בבטנו של זאב המלאה בשיירי בעלי חיים. הרוב המכריע של התכולה היו יונקים, עכברים, סנאים, שפנים, ארנבות, וגם עופות, ציפורים, זוחלים, צפרדעים, לטאה, גרביל החוף ונמנמן עצים. למעשה, החתול הוא חיית-המחמד, אם אפשר לקרוא לו כך, שמקדם האיום שלו על האיזון האקולוגי הוא הגבוה ביותר מבין כל חיות המחמד.

כלב תרבת אדם

בניגוד לגישה המיושנת, שראתה באדם את נזר החיים על פני כדור הארץ, וכמי שמשעבד את הטבע ואת בעלי החיים בו לפי צרכיו, מדענים, הסטוריונים וביולוגים אבולוציוניים תופסים את המציאות אחרת, כהשפעה הדדית, כלומר רוחבית מטריציונית, ולאו דווקא כהשפעה הררכית. הזואולוג האוסטרי, חתן פרס נובל בפיזיולוגיה, קונרד לורנץ, הציע כבר לפני 40 שנה כי בני האדם היו כפופים לאותה דינמיקה של ביות. לדבריו, גודל המוח וגודל הגוף שלנו הגיעו לשיא במהלך סוף עידן הקרח האחרון, ועם התפשטות החקלאות ואילך, הוא ירד. גם ההיסטוריון פרופ' יובל נח הררי מהאוניברסיטה העברית ומחבר הספר הפופולרי "קיצור תולדות האנושות", מציע הסתכלות שונה בדברו על ביות החיטה. לדבריו, החיטה שהייתה עוד ממינים רבים של עשב בין עשבים רבים, שגדלה בכמה מקומות במזרח התיכון, ובתוך כמה אלפי שנים החיטה היא הדגן הנפוץ בכל רחבי העולם, ובמובן הזה, אם נסתכל על זה אבולוציונית, הרי שהחיטה, אומר יובל נח הררי, בעצם היא שבייתה את האדם.

החוקרת פרופ' עדה למפרט, פסיכולוגית אבולוציונית, מציעה תיאוריה מעניינת. לדבריה, האדם המודרני, ההומו סאפיינס, הוא ההומיניד היחיד ששרד, וזכות בזכות השפה שפיתח. ואת השפה, לדבריה, פיתח האדם בזכות שהוא תורבת על ידי ה…כלב. לאדם הניאנדרטלי, שהיה גדול וחזק בממוצע מהאדם המודרני, היה חרטום קדמי בולט, שהעניק לו יתרון, שכן החרטום והאף חיממו את האוויר הקר שנכנס לקנה הנשימה בתקופת הקרח הקרה, וזה העניק להם גם יתרון ביכולת הרחה טובה יותר, שזו תכונה חשובה לציד. אבל לאדם המודרני, הומו סאפיינס, פנים מכונסות פנימה, ועל זה הוא שילם מחיר באובדן  חלק גדול מכושר ההרחה. "אני מציעה הצעה, שבה האדם ביית את האדם, והכלב הציע לו את כושר הריח המעולה שלו, וזאת בתמורה למזון ולאהבה. אז יכול היה האדם המודרני לוותר על הלסת הכבדה והחרטום הבולט – לטובת שפה מפותחת, שבה הלשון שלנו מתגלגלת במהירות של 140,000 פעולות בשנייה, ובעזרתה הצטבר הניצוץ האנושי, שהוא היכולת לדבר, החל מלפני 100 אלף שנים ועד היום", היא אומרת.

לניאנדרטלים לא היו כלבים, והם לא דיברו או שטווח הדיבור שלהם היה נמוך, והם נעלמו לפני 28 אלף שנה, אף (או אולי למרות) שחיו לצד האדם המודרני באיזור שכיום הוא ישראל, סוריה ולבנון ובאירופה. השפה היא מותר האדם, והכלב הוא שהעניק לנו את המתנה הזו. האבולוציה המשותפת לאדם ולכלב הביאה את הדיבור המודרני לשיא של היום. 100 אלף שנים של ידידות מופלאה בין האדם לכלב הן שתמכו את האבולוציה של השפה, אומרת למפרט.

על התיאוריה של למפרט

* (פורסם במוסף "7 ימים" 2 בינואר 2015)

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-ינואר 5, 2015 מאת ב-היער האפל ותויגה ב-, .