רשימות על מדע ופיוטים קצרים | דודי גולדמן

מדעי השקר

54755_cgtsפעמיים במהלך הכנת הכתבה הזו שיקרתי, ואם לא הנושא הספציפי של הכתבה, כיצד המדע מתייחס לשקרים ומדוע צעירים נוטים לשקר יותר, אולי אפילו לא הייתי מודע לשקר שלי. "הכתבה מתקדמת?", שאל העורך לפני כחודש באימייל. "בטח", עניתי. זה היה שקר. באותה שעה שעניתי "בטח" – עדיין לא נגעתי בכתבה. הייתי עסוק בדברים אחרים. לאחר כשבועיים שלח לי העורך הודעה נוספת, "אתה מדבר עם חוקרים? הכתבה מתקדמת?", סימס. "בוודאי", סימסתי בחזרה. זה היה שקר חלקי. כי עדיין לא דיברתי עם החוקרים, אבל מצד שני, אמת דיברתי, שכן הכתבה דווקא התקדמה בראש שלי, והייתי שקוע בקריאת החומרים הרלוונטיים (להגנתי, אוכל להגיד, שעורכים, שבאופן טבעי הם לחוצים, נוהגים לחמר בכתבים, שבאופן טבעי עסוקים בכתבות אחרות. לכן הכתבים נוהגים להרגיע את העורך ולהגיד שהכתבה מתקדמת). בעצם, למה שיקרתי? מדוע הרגשתי צורך לשקר? למה בכלל משקרים? האם יש שקרים מסוגים שונים? האם יש סוגים של שקרנים? האם גברים מועדים יותר מנשים להיות שקרנים? האם יש דרגות חומרה שונות לשפוט שקרים? כתבה שפורסמה במגזין האמריקאי "אטלנטיק" סקרה את המחקרים העדכניים, שערכו חוקרים ואנשי אקדמיה מתחומי דעת שונים בניסיון "למפות" את תופעת השקרים ואת האנשים המשקרים. מראש יש להגיד כי אין מדובר במקרי קיצון של הפרעות, כלומר אנחנו לא עוסקים בשקרנים סדרתיים, ולא ברמאים ולא בנוכלים – כלומר לא במקרים של פתולוגיות נפש שונות, אלא באנשים נורמטיביים שאפילו נחשבים מצליחים או שחייהם מתנהלים במסלולים של הצלחה. זה מה שרובנו נחשוב על סטודנט באוניברסיטת הרוורד היוקרתית. כל אחד מבין כי מדובר באחת האוניברסיטאות הטובות בעולם, שקשה מאוד להתקבל אליה וגם יקר מאוד ללמוד בה (אלא למי שנמצא במאיון העליון של הישגים אקדמיים, שאז ברוב המקומות הוא לומד בחינם), והלימודים בה נחשבים רציניים ותובעניים. והנה מתברר כי האנשים המוצלחים האלה, מיטב בנותיה ובניה של אמריקה ושל העולם כולו, העתיקו בבחינת-בית בקורס "מבוא לקונגרס האמריקאי". המרצה הטיל על הסטודנטים את מבחן-הבית, ואמר להם שהם יכולים להשתמש בכל מה שהם חושבים שהוא רלוונטי וראוי, וכמובן שאסור לקחת תשובות מאנשים אחרים, אלא לחפש ולחשוב בעצמם. לגודל ההפתעה מתברר כי מחצית מהכיתה העתיקה את התשובות ממאמרים שפירסמו אנשי אקדמיה אחרים, ושאליהם הגיעו הסטודנטים דרך האינטרנט. הסטודנטים הושעו. מקרה דומה התרחש באקדמיה של חיל-האוויר האמריקני, מוסד צבאי אליטיסטי, שרבים מבקשים להתקבל אליו, והמתקבלים הם העדית שבעדית. וכמו שקרה בהרוורד, וקרה גם באקדמיה, זה בדיוק מה שהתרחש גם בתיכון נחשב בניו יורק.

וזה מביא אותנו לסוגיית מיפוי השקרנים: איזה בני אדם מועדים לשקר יותר? ומי יחשוב שהשקרים משתלמים? זקנים או צעירים?

סקר שערך מכון ג'וזפסון לאתיקה בקליפורניה, בקרב נשים וגברים בכמה חטיבות גיל שונות, מגיל 17 ועד זיקנה בארה"ב, מצא כי 51% מבני הנוער בגילאי 17 חושבים כי שימוש בשקרים הוא שלב קריטי להצלחה, אבל רק 10% מהאנשים בגילאי 50 ומעלה חשבו כי שקרים הם מסלול הכרחי כדי להשיג הצלחה. זה נתון מפתיע, שכן רבים מאיתנו חושבים כי הצעירים הם בני אדם תמימים ואידיאליסטים, ומאחר שעדיין הם אינם מכירים את החיים, הם ייטו לחשוב כי רק כישרון וחריצות חשובים להצלחה, ולאו דווקא שקרים ורמייה. רובנו גם נניח מראש, שמנגד, כלומר אצל אנשים עם ותק בחיים, למשל בני 50 ומעלה, שהם בעלי ניסיון ולכן מפוכחים, הם מכירים טוב יותר את המציאות, ולכן הם אלה שיחשבו ששקר הוא אמצעי יעיל לעתים להצלחה. והנה, פה המסקנות מנוגדות לציפייה, ואנחנו רואים שדווקא הצעירים הם תחמנים, ערמומיים וחושבים שהם מפוכחים, ודווקא הזקנים מאמינים שהטוב מנצח, ולא השקרים והרמייה. golanהמימצאים האלה דווקא אינם מפתיעים את ד"ר גולן פדידה-פלג, חוקר חינוך, מרצה ומנחה קבוצות. לדבריו, אפשר להבין מדוע צעירים משקרים יותר מאשר מבוגרים. "זה הגיוני וזה גם מסתדר עם תהליכים ערכיים, שעוברים עלינו בעולם המודרני. הערכים העומדים כיום במרכז הם ערכים של הצלחה, שאפשר למדוד אותם באופן כמותני, וככל שיש לך יותר – אתה 'שווה' יותר, אתה יפה יותר, עשיר יותר ומצליח יותר. המושגים של הצלחה ושיגשוג נמדדים על-פי מדדים של כמות. אם נזכור שיותר ויותר צעירים כיום מנהלים את הזהות שלהם דרך העולם הווירטואלי, באמצעות החצנה, נוכל להבין שהתוצאה הבלתי נמנעת והיא שאותם צעירים מרגישים שאין להם ברירה, אלא להציג את עצמם בצורה טובה יותר מאשר האמת", אומר ד"ר פדידה-פלג. לדבריו, הזהות שלנו עצמה היא תוצר של טרנדים ואופנות עכשוויות, וכך גם מגיבה הסביבה אלינו, כך שאותם צעירים רוצים תגובה חיובית לאותם ערכים 'נחשבים', ומכאן הקלות של השימוש בהונאה", הוא אומר. להפתעתי, גם הפסיכולוג ד"ר עלי כ"ץ, אינו מופתע שצעירים משקרים יותר. "אני מביט על צעירים בגילאי 30, ורואה את הלחץ המופעל עליהם, ואת המערכת התחרותית שבה הם מתקיימים ופועלים, ואני קולט משהו מחריד – שאם אני הייתי היום בן 30, והייתי צריך לעבור את כל המיונים ואת כל הבחינות והדירוגים בדרך לקבלת עבודה – בטח הייתי נשאר מובטל".

למה? מה קרה בדרך, בין התקופה שבה אתה היית דוקטורנט לפסיכולוגיה בן 30 באוניברסיטת UCLA, לבין צעיר שכיום הוא בן 30?

aliד"ר כ"ץ: "לפני 100 שנה, נגיד שמקצועי היה נגר, והדעת נותנת שזה גם מה שהבן שלי היה רוצה להיות. נגר. אז מן הסתם הוא היה עובד איתי בנגריה, ולומד ונהיה נגר, והיה מוצא אשה ומוליד איתה ילדים, ומרגיש שהוא ממצה יפה את החיים שלו. היום העולם שונה לחלוטין, ולצעירים יש פנטזיות, יש חלומות של הצלחה, איזה מגה-חלום אמריקאי, וכולם רוצים להיות עשירים ומצליחים, אבל הדרך להשיג את החלומות האלה כרוכה בתחרות קשה ולפעמים אכזרית, וכאשר אתה הולך ומנסה לממש את החלום, ולהתקבל למקום עבודה או לסיים בהצלחה מטלה – אתה מרגיש לחץ מבפנים, שמושפע מהלחץ שבחוץ, וזה דומה להרגשה שמנסים לדפוק אותך, אז אתה אומר, יאללה, אני אדפוק אותם חזרה, וזה באמת מעוות וגורם לשקר, ואני מבקש להדגיש שאני לא שופט, ובוודאי שלא לחומרה, אלא מציין את הלכי הלב שלי ביחס לתופעה". גיל גרינגרוז הוא ד"ר באנתרופולוגיה אבולוציונית מאוניברסיטת ניו מקסיקו, והוא מתמחה בפסיכולוגיה אבולוציונית ובאקולוגיה אבולוציונית התנהגותית, והוא חושב כי הגיוני ומובן וגם צפוי מראש שצעירים ישקרו יותר. "צעירים בגיל הרבייה נוטים לקחת יותר סיכונים, ולכן זה בהחלט הגיוני שהם גם ינסו לרמות יותר. כל יתרון שצעירים בגיל הרבייה יכולים להשיג, בעקיפין או במישרין, יכול להיתרגם לעוד בנות זוג, ולכן זו טקטיקה מוכרת וצפויה אצל צעירים". ד"ר פדידה גולן אפילו מרחיק לכת, ומציע לנו לראות את התופעה דרך העיניים של אותם צעירים: בעולם הטכנולוגי של היום, שהאינטרנט הוא חלק מהותי ממנו, סטודנטים לא בהכרח מרגישים שהם עסקו במירמה – אם הם עשו 'קאט אנד פייסט' – כאשר הכינו את העבודה האקדמית שלהם. אני לא מדבר על סטודנטים, שקנו בכסף עבודות מוגמרות, שזו רמייה, שכן אז הם מודעים לאקט שחייב תיכנון. במקרה הזה אנחנו מדברים על סטודנטים, שלוקחים קטעים שלמים ממאמרים, ומצרפים לעבודה שלהם, ואם תשאל אותם אם הם משקרים, לדעתי הם יגידו שהם לא מחשיבים את זה כשקר, וגם אם תסביר להם שזה פלגיאט ולכן שקר, הם לא יבינו את זה. זה כשלעצמו מחייב אולי הגדרות חדשות ועדכניות יותר של שקר ושל הונאה", אומר חוקר החינוך.

ומה לגבי אנשים שמאמינים באלוהים – הם משקרים פחות או יותר? ומה בנוגע למקצועות לימוד – האם סטודנט להסטוריה ישקר פחות מאשר סטודנט למינהל עסקים? ומה עם מצבי נפש? האם כאשר אנחנו עייפים אנחנו נוטים לשקר פחות או יותר?

מתברר כי צעירים שלמדו או לומדים מינהל עסקים וכלכלה נוטים לשקר יותר – אם ייהנו כתוצאה מהשקר מרווח כספי מסוים – מאשר סטודנטים בכל תחום לימוד אחר. זה דווקא מימצא שנשמע שמסבר את האוזן, שכן רוב האנשים יניחו כי מי שלומד כלכלה או איזה ענף אחר ענפיה, כמו מימון או ניהול עסקים, מעריך את כוחו של הכסף יותר מסתם סטודנט שאינו מבין בכספים. בנוסף מתברר כי ילדים של הורים גרושים נוטים במידה מסוימת לשקר יותר מאשר ילדים של הורים הנשואים זה לזה. במחקר אחר, "אלוהים רע הופך את מאמיניו לטובים", מצאו שני חוקרים, שריף ונורינזיין, כי אנשים המאמינים באלוהים, שדמותו אצלם נתפסת כאל קנאי ומעניש, שבו יש שכר ועונש קבועים מראש, נוטים לשקר פחות מאנשים שמאמינים באלוהים, שדמות האל באמונתם היא של אל טוב ורחום. כלומר, המאמינים שסוגדים לאל רע ונקמן, הופכים להיות אנשים טובים יותר מהפחד, שאותו אל ינקום בהם על השקרים שלהם. עם זאת, לא נמצא הבדל בין חילונים, לבין אנשים המאמינים באלוהים כזה או אחר. במחקר אחר, שפורסם בכתב העת Journal of Experimental Social Psychology, בדקו החוקרים אם יש קשר בין עייפות, בעיקר נפשית מנטלית, לבין נטייה להשתמש בשקרים. מתברר כי כאשר אדם מותש, הוא נוטה יותר לשקר כדי להסיר מעליו את הלחץ ולהגיע לרגיעה, אבל מחקר מפתיע אחר גילה כי אנשים רבים מפיקים הנאה נפשית משקר – אם הוא הביא להם תועלת מיידית, כולל התועלת מסוג "לדפוק את השיטה". במחקר "הרווחים הנפשיים שהתנהגות בלתי אתית גורמת לאנשים משקרים" התברר, כי השקר שלהם, במשחק מול מחשב למשל, גרם להם הנאה מהסוג השמור להיחלצות טובה מסיטואציה או מניצחון על שיטה ביורוקרטית. סוג נוסף של מוטיבציה לשקר שייך להצדקה של יכולות גבוהות שמיוחסות מראש למיגדר מסוים, לאו דווקא לאדם ספציפי. במחקר שערכה החוקרת היידי ניקולס מאוניברסיטת רטגרס בארה"ב, היא ניסתה לבדוק אם גברים, שמיוחסת להם יכולת גבוהה יותר מאשר לנשים במתמטיקה, ייטו לשקר כדי להשיג ציון טוב יותר, ציון מגדרי, כלומר ציון שנועד לשמור על המוניטין של גברים בכלל. במחקר השתתפו גם נשים, שכמו הגברים ידעו שמיוחסת להן יכולת מילולית גבוהה יותר. שלוש קבוצות danהשתתפו בתחרות מול המחשב – קבוצת גברים, קבוצת נשים וקבוצת ביקורת שלא היתה לה אפשרות לרמות. מתברר כי הנשים רימו כדי לבסס את הסטריאוטיפ, שהיכולת המילולית של נשים גבוהה יותר מאשר גברים, וגם גברים רימו כדי לבסס את הסטריאוטיפ, שלפיו היכולת של גברים במתמטיקה גבוהה מזו של נשים. אגב, במידה רבה, מדובר לא באמיתות, אלא בשני סטריאוטיפים. אבל המחקר הראה כי גברים, מספר בהרצאת וידאו פרופ' דן אריאלי, חוקר כלכלה התנהגותית ומחבר הספר "האמת על האמת", הגברים רימו קצת יותר.

מי נוטה לשקר יותר גברים או נשים?

במחקר שערכו החוקרים אנה דרבר ומגנוס יוהנסון, מבית-הספר לכלכלה של סטוקהולם, Gender differences in deception, נמצא כי אם הפרס הכספי הוא גדול דיו, נשים יטו לשקר. עם זאת, מתברר כי גברים משקרים יותר. יתירה מזאת, מתברר כי גם בין הגברים ישנם הבדלים פיזיונומיים הקשורים בנטייה לשקר, וכי גברים בעלי מיבנה פנים רחב נוטים לשקר הרבה יותר מאשר גברים בעלי מיבנה פנים צר. המוטיבציה של גברים רחבי פנים לשקר היתה גדולה בעיקר כאשר הסיכוי שלהם לרווח כספי היה גדול יותר, והחוקרים משערים כי מיבנה פנים רחב, המצביע לעתים קרובות על רמות גבוהות של הורמון המין הגברי, טסטוסטרון, קשור בכך. כלומר, ריבוי של הורמון מין גברי אצל גבר מסוים, כלומר עודף טסטוסטרון, מדרבן את בעליו להיות רמאי ולהשתמש בשקרים כדי להשיג כסף. "זה ברור וגם ידוע, כי גברים עם טסטוסטרון גבוה יותר, הם לעתים קרובות בעלי מיבנה פנים רחב יותר, וגם נראים גבריים יותר. גברים כאלה נוטים לבגוד בבנות הזוג שלהם עם נשים אחרות, הם נוטים להיות דומיננטיים ומרשימים, אנשים נוטים לתת להם כבוד, ולכן קל להם יותר לרמות ולהוליך שולל. יתירה מזאת, מתברר כי נשים מוותרות לגברים כאלה, למרות שהן עומדות היטב על קנקנם וזאת בגלל סיבה אחת – הן נמשכות אליהם, ולכן גברים כאלה ממשיכים בהתנהלות שלהם, שמניבה להם תועלות רבות", אומר ד"ר גיל גרינגרוז. גם ד"ר כ"ץ מסכים לאבחנה על גברים, אבל מנקודת מבט שונה: "אני לא פסיכולוג אבולוציוני, כמו ד"ר גרינגרוז, אלא פסיכולוג קליני, שמטפל באנשים ומסתכל עליהם שלא דרך הפריזמה של פסיכולוגיה אבולוציונית, ולכן אני חושב שעל גברים מוטל לחץ קשה יותר להצליח", הוא אומר, ולא מנקה את עצמו מהטיות כאלה. הוא מספר שכאשר ילדיו היו קטנים, כל אחד מהם שיחק טניס חובבים, ואשתו שהיא פסיכולוגית ספורט והוא הלכו לצפות במשחקי הטניס של הילדה ובמשחקי הטניס של הילד. "במשחקים של הילדה נהנינו, והיתה לנו ולילדה חוויה של נעם ורכות. אבל במשחקי הטניס של הילד היינו במתח כי ציפינו ממנו שהוא יהפוך להיות טניסאי מקצועני. כנראה שלא היינו מודעים לזה, אבל זה לא יכול היה שלא להשפיע בצורה של לחץ על הבן, וזה רק בגלל העובדה שהוא בן. כלומר, אתה רואה שמדעת או שלא מדעת, כולנו, החברה כולה, מפעילים לחצים של הצטיינות על הבנים, וזה לא יכול שלא לתת בהם סימנים, וככל שהלחץ על בנים ועל גברים גדל, ככה אנחנו בעצם גם דוחפים אותם להשתמש בכל דרך שאפשר, כדי להצליח, ואחת הדרכים היא לשקר", הוא אומר.

כיצד נוהגים עשירים ביחס לחוק?

piff_paul_0הפסיכולוג החברתי, ד"ר פול פיף, מאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה, רצה לדעת איך עשירים מתנהגים? האם הם יותר מנומסים בהשוואה לעניים? הם בזכות העובדה שאולי קל להם יותר – אולי הם יותר נינוחים ומתחשבים במרחב הציבורי? כמו כולם גם הוא ידע, שרוב מקרי הפשע מתרחשים על ידי אנשים עניים, ולכן הוא ביקש לדעת איך העשירים באמת? האם הם נוטים חסד? האם הם דבקים באמירת האמת? במשך שש שנים הוא שקד על הדוקטורט שלו בנושא הזה, והמחקר שפורסם בכתב העת של האקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים, PNAS, העלה מימצאים שהפתיעו אותו ואת הקהילה. פיף וחבריו עמדו בכמה צמתים בברקלי ובסן פרנסיסקו ובדקו איך מתנהגים נהגים בצמתים? האם הם מכבדים את זכות הקדימה לרכב אחר, כפי שמחייב החוק? את המכוניות הוא ועמיתיו דירגו לשלוש קבוצות: רכבי יוקרה (במקרה הזה מכוניות "לקסוס", מכוניות רגילות במצב טוב וגרוטאות, כלומר מכוניות שניכר עליהן שהן שייכות לעניים. המימצאים ששבו ועלו מכל הבדיקות בצמתים העלו כי יותר מ-30% מהנוהגים במכוניות יקרות נכנסו לצומת מבלי לכבד את זכות הקדימה המוקנית מכוח חוקי התעבורה לרכב אחר. דווקא במכוניות חבוטות הנהוגות כנראה בידי עניים רק 8% מהנוהגים בהן לא נתנו זכות קדימה לרכב אחר. אלה שתי תוצאות שכל אחת מהן מובקת וממנה אפשר להניח כי העשירים מצפצפים על החוק, בעוד שדווקא העניים מכבדים אותו. יתירה מזאת, לחוק הזה גם נלווית מידה מסוימת של אופי ג'נטלמני, של מתן כבוד לאחר, כלומר זהו חוק שיש בו גם מידה גבוהה של נימוס ודרך-ארץ, במקרה הזה, דרך-כביש. במחקר אחר שערכו פיף ואנשיו הם מצאו כי 46.2% מנהגי רכבי היוקרה לא נתנו זכות קדימה להולך רגל, שכבר החל לחצות את מעבר החצייה. המימצאים המפתיעים האלה עודדו אותו לערוך ניסויים נוספים ומהם עלה כי עשירים נוטים להשיג טובות הנאה, באופן לא הוגן ולא צודק, ונוטים לאמץ בסבירות גדולה יותר התנהגות, שאינה אתית, וזה כלל מעשי רמייה. לעומתם, חסרי האמצעים התגלו כנדיבים הרבה יותר, והם תרמו חלק יחסי גדול מהכנסתם בהשוואה לאנשים אמידים ועשירים.

תחושת ה"מגיע לי" שיש לאנשים עשירים

בניסוי אחר אמרו החוקרים לנבדקים כי סלסלת הממתקים בחדר מיועדת לילדים המשתתפים בניסוי אחר, בחדר הסמוך, אבל אם מתחשק להם, מותר להם לקחת מעט ממתקים. ואז קיבלו הנבדקים מטלות שונות בניסוי, אבל מצלמה צילמה כמה ממתקים, שהיו מיועדים לילדים, לקחו עשירים וכמה ממתקים לקחו עניים. התברר, כי העניים כמעט ולא לקחו ממתקים, כנראה בגלל שלא רצו שישארו פחות ממתקים לילדים, בעוד שהעשירים לקחו במידה גדולה במובהק יותר ממתקים שהיו מיועדים לילדים. בניסוי מקביל שערכו החוקרים, התברר כי ידם של העשירים קלה יותר על הדק השקרים. כל נבדק התבקש לשחק בתפקיד של מנהל, העורך ראיון קבלה לעובד, שאומר שהוא רוצה לעבוד להתקבל לפירמה לעבודה שתימשך שנים ארוכות, ולמנהלים נאמר קודם כי הם מראיינים עובדים לתקופת זמן קצובה וקצרה שכן התפקיד, שאליו הם מראיינים מועמדים לעבודה, אמור להתבטל בתוך זמן קצר. והנה התברר כי העשירים נטו לשקר הרבה יותר ובקלות גדולה יותר מאשר הנבדקים העניים, והעשירים לא נטו לספר את האמת למועמד לעבודה, כי זה תפקיד שהולך להיות מקוצץ החוצה. כלומר, החתירה העיקשת למטרה אצל העשירים – גם על חשבון פגיעה עתידית בעובד – היתה מובהקת. זאת לעומת הנבדקים העניים, שנטו פחות לשקר למועמד כדי שלא לפגוע בו. פיף ועמיתיו ראו כי התנהגותם של העשירים בבדיקות מתגלה שוב ושוב כהתנהגות לא חברתית, נצלנית, שקרנית ופוגענית ולכן הם המשיכו לעוד ניסוי, שבו נבדק מי מרמה במשחקי קוביה. במשחק מול המחשב באמצעות קוביה, נאמר לנבדקים כי הם יזכו ב-50 דולר אם יגיעו לצבר נקודות מסוים. הבוחנים ידעו כי אי אפשר לרמות את המחשב, אבל הנבדקים לא ידעו את זה, והתברר כי הרצון העז של העשירים לזכות באותם 50 דולר עלובים, שדווקא להם יש להם ממנו בשפע, היה כה גדול, עד שבאופן מובהק התברר כי העשירים שיקרו ורימו הרבה יותר במשחק הקובייה, בהשוואה לעניים. דווקא העניים, שזקוקים יותר מהעשיר לאותו שטר של 50 דולר, דווקא הם נטו הרבה פחות להונות את המחשב. לא ברור אם העושר הוא הגורם לאדם לשקר ולהונות את האחר, או שהתכונות האלה של אנוכיות מזוקקת הן שגורמות להן להיות עשירים, בכל מקרה מתברר, כי עשירים משקרים הרבה יותר מאשר לא עשירים. אחד ההסברים לתופעה הוא תחושת ה"מגיע לי", שיש לאנשים עשירים, שאולי היא שמעוורת את עיניהם, בדומה לפוליטיקאים בכירים. הסבר אחר מספק היועץ האירגוני האמריקאי, סטיב סיבולד, שפרסם ספר  "How Rich People Think Differently", ובו הראה כי אנשים עשירים חושבים וחווים לגמרי אחרת את העולם, אבל זה כבר נושא לכתבה אחרת. בכל מקרה, האם ייתכן באמת כי אנשים מצליחים מאוד, כאלה שעומדים בראש פירמות ואירגונים, המכהנים בקודקודים של הפירמידות הגדולות, נוטים לשקר יותר? "האמת שמצליחנים גדולים מתנהלים כנראה אחרת. ככל שיש לאדם יותר דחף, שצריך להיות למעלה ולמעלה, וככל שאנשים דוחפים את עצמם למעלה בפוליטיקה, בתאגידים או בבפוליטיקה הפנים-אירגונית או בכסף, אז הפער הזה, שבין הצורך להיות למעלה למעלה למעלה, לבין התחושה הפנימית שהם עדיין לא מספיק טובים, היא התמצית שיכולה לדחוף אותם לשקרים ואלה אנשים, בעלי הדחף הכביר, סביר שהם ישתמשו בכל הכלים כדי להצליח, ושקר הוא בהחלט אחד הכלים. הם בעצם יידחפו לשקר כדי להצליח", אומר ד"ר עלי כ"ץ.

ומה באשר לצ'יטינג, באנגלית, cheating , אותו פועל משמש לשקר מול מחשב, שקר מול אדם, או בגידה בבת הזוג. האם יש קשר בין הדברים? כלומר, אדם שמשתמש לעתים בשקרים כדי להצליח, יטה לבגוד יותר בבת הזוג שלו מאשר אדם שאינו משקר?

ד"ר כ"ץ: "הדיברה היחידה שיש שתיים בעשרת הדיברות היא 'לא תנאף' ו'לא תחמוד', ומזה אני למד שכולנו בוגדים. לפחות כולנו חומדים והגיבורים כובשים את יצרם ולא בוגדים. דווקא בעברית משתמשים בפועל "בגידה" בבן הזוג או בבת הזוג, שזה ביטוי חמור. העונש על בגידה במולדת או בצבא הוא לפעמים מוות, ובעברית אותה מלה משמשת גם לבגידה בבן הזוג או בבת הזוג. אני לא חושב שיש קשר בין שקרנים לבין אנשים שבוגדים בבת הזוג, אבל בשביל לדעת תשובה מוסמכת צריך להתייעץ עם ד"ר ליאורה אברמוב".

ד"ר ליאורה אברמוב, רופאה בכירה ומנהלת המרפאה לטיפול מיני במרכז הרפואי תל אביב (איכילוב), יש קשר בין שקרנים לבין נואפים?

ד"ר אברמוב: "לדעתי, לא. אין קשר. רק במקרים פתולוגיים יש קשר, אצל אנשים שהשקר הוא גרעין מרכזי באישיות שלהם, יש קשר, אבל במקרים הרגילים אני לא חושבת שיש קשר בין שקרים לבין בגידה. לא נראה לי שזה נופל על אותו דבר. אנשים מרמים כדי להרגיש יותר טוב, או כדי לקבל מעמד יותר גבוה, או כדי לצאת טוב יותר מכל מיני סיטואציות. לעומתם, בגידות בזוגיות או בחיי נישואין, נעשות בגלל סיבות אחרות, כמו הצורך לגוון, החשק להנות, הרצון להרגיש ריגושים של תשוקה, הרצון להרגיש התעוררות ולצאת מהשיגרה. אלא שני דברים שונים לחלוטין". כך שאם נחזור לתחילת הכתבה, אני מבין עכשיו, שהשקר ששיקרתי לעורך, לא נועד רק כדי להרגיע אותו, אלא גם כדי שאני עצמי "אצא טוב יותר" אצלו, כלומר השקר נועד לא רק כמעשה נאצל כלפי העורך, אלא גם כאקט אנוכי של לצאת טוב מהסיטואציה, לגרום לעורך לחשוב שאני אדם רציני. מעניין אם הצלחתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מידע

ערך זה פורסם ב-יולי 12, 2015 על ידי ב-הכימיה של הנפש.